לפני חודש התפרסם במגזין הבריטי טוטאל פילם מצעד שקרים לבנים שסיפרו כוכבי קולנוע לקהל לקראת הפצת סרטיהם האיומים והנוראים. "זה רוקי במיטבו", הצהיר סילבסטר סטאלון לפני יציאת הפרק החמישי והגרוע מכולם בסדרה; "אף צופה לא יתאכזב", הבטיח אדי מרפי בבוא "השוטר מבברלי הילס 3" המזעזע; "כל אשה תאהב את זה", התגאתה האלי ברי בהקרנת הבכורה של "אשה חתול" זוכה הראזי. לרשימה מכובדת זו מצטרף עתה אדוארד נורטון, שאמר בראיון לכבוד סרטו החדש, "סטון", כי יש בו איכויות שמזכירות את "מועדון קרב" ו"אמריקה X" בכיכובו. לאור הדעיכה בקריירה של נורטון, הצהרה זו היתה מהלך שיווקי מתבקש, אבל האמת היא שהאיכויות של "סטון" מזכירות דווקא את "אשה חתול".
במובן אחד נורטון בכל זאת צדק: הדמות שהוא משחק כאן מזכירה את גיבור "מועדון קרב" (וגם את גיבור "פחד ראשוני") באישיות המפוצלת שלה ואת גיבור "אמריקה X" באלימות שבה. במקרה זה, נורטון מגלם אסיר תחמן שבשמו נקרא הסרט. הוא מבקש לקצוב את עונשו ולהשתחרר מן הכלא, ולשם כך מתמרן את קצין המבחן שלו (רוברט דה נירו) בשתי דרכים: ראשית, הוא מדבר אל לבו בשלל מנטרות נוצריות; חשוב מכך, הוא שולח אליו את רעייתו המושכת (מילה ג'ובוביץ'), שאותה הוא מגדיר בלהט כאשה שמוכנה לעשות הכל במיטה, ותמיד עושה זאת היטב.
עוד בוואלה! NEWS
סיפור מסגרת זה נשמע ראוי לסרט סוג ז', מהסוג שמתהדר בשמות כמו "האסיר, קצין המבחן ונערת הטלפון", ו"סטון" מתגלה כנחות אפילו יחסית לסרטים מזן זה: הוא נוטף מטעם רע, זימה וחלטורה; פיתולי העלילה שלו מתחלקים לשניים או שהם מובנים מאליהם או שהם לא קוהרנטיים; הניסיון שלו ליצור סמליות בעזרת צילומי נוף כורע תחת עומס פאתוס; צילומי החוץ שלו מזכירים ברמת הפקתם זבלונים שמשודרים בשעות הקטנות של הלילה בערוץ הסרטים הישן; הברברת הנוצרית שלו, לעומת זאת, מזכירה דווקא את המתרחש בערוץ METV ההזוי. העובדה שנורטון וחבריו דווקא משחקים לא רע מרעה את המצב, שכן הניגוד בין הקלאסה של השחקנים לבין האיכות המפוקפקת של הסרט מעמידה אותו באור מגוחך עוד יותר.
למעשה, רק ממד אחד ב"סטון" ראוי לציון: הפטמות הזקורות של מילה ג'ובוביץ'. השחקנית יפה כאן מתמיד, והפטמות שלה זוהרות בחשיכה שוב ושוב. הן גורמות לדמות של דה נירו לאבד את ראשו, והן משכיחות לרגע מן הצופה את הצרה שאליה נקלע. סביר להניח כי לא נזכה לראות השנה זוג פטמות שכאלה במסך הגדול, ובטח שלא צפינו בשכמותן ב"מועדון קרב" וב"אמריקה X", כך שמבחינה זו, אפשר לומר כי אדוארד נורטון אפילו השתדרג.
לאור האמור לעיל, אין פלא שמפיצי הסרט בארץ (הוא הופק בידי מילניום, החברה הישראלית-אמריקאית הידועה במוצריה הקלוקלים) בחרו שלא להציג אותו בהקרנה מוקדמת לעיתונאים. הם הרי קראו כבר את הביקורות עליו בתקשורת האמריקאית והבינו שנורטון עבד עליהם. לפיכך, הלכתי לצפות בו בהקרנה מסחרית רגילה ומצאתי את עצמי באולם מלא בעשרות אנשים שקיוו דווקא כי השחקן המהימן יעמוד במילתו. קולות המרמור התחילו בשלב מוקדם, וכמה מן הנוכחים אף נטשו את הזירה לפני הסיום. היו גם אמיצים ששרדו עד הסוף, וכשעלו הכותרות נהג אחד מהם כאילו שהיה אוהד בית"ר הקורא למלמליאן להתפטר וזעק "רוברט דה נירו צריך לפרוש".
המתלונן האלמוני מפנה את תשומת הלב לכיוון הלא נכון: בשביל דה נירו בכל מקרה כבר מאוחר מדי, ומי שבאמת צריך לדאוג לו כרגע זה נורטון. בגילו ובמעמדו הוא עוד יכול להציל את הקריירה שלו, אבל בקצב שבה היא מתקדמת, בעוד עשר שנים הוא ימצא את עצמו מבטיח שסרטו החדש מזכיר באיכויות שלו את "סטון", ואפילו זה כבר לא יהיה נכון.
