"אני חייב הכל להיפ הופ": ראיון עם די ג'יי מיקס מאסטר

מבחוץ, מיקס מאסטר מייק הוא סיפור הצלחה מטורף: בגיל 22 הוא הפך לאלוף עולם בתקליטנות - תחרות יוקרתית ומלאת אינטריגות לא פחות מהבאטלים שהוציאו את אמינם מדטרויט. לפני כן הוא היה רק מייקל שוורץ, ילד לבן מסן פרנסיסקו, בן למהגרים מהפיליפינים ומגרמניה, ופתאום נהיה לו אלטר-אגו, אישיות נפרדת, אהובה ורצויה, שהוכיחה את עצמה אמנותית פעם אחר פעם – באליפויות עולם ליחידים, לקבוצות ולמה שלא תרצו. עד גיל 25 הוא נחשב לדי ג'יי הטוב בעולם.

"עשיתי את זה מחדר השינה שלי", הוא מספר בשיחה עם וואלה! תרבות מלוס אנג'לס, לקראת בואו לתקלוט ראשון בישראל (12 בנובמבר, האומן 17, תל אביב). "עמדתי מול הדי ג'ייז הטובים בעולם והבסתי אותם. הייתי הכי למעלה שאפשר".

אלא שאז, בעודו מחזיר (יחד עם שותפו האגדי לא פחות, די ג'יי Q-Bert) את מעמד הדי ג'יי להיפ הופ אחרי שדעך מעט כשהרכבי האם.סי והדי ג'יי המלווה החלו להתפזר לטובת ניסויים אחרים בז'אנר, המאניה עלתה לו לראש. החיים המהירים שבין סקרץ' לסקרץ' לקחו את שוורץ, גם ככה סוג של היפר-אקטיבי, למסלול הרסני של שתייה וסמים.

"היו רגעים שבכלל לא חשבתי שאני יוצא מזה", הוא מספר. "אלו היו זמנים קשים שנמשכו לא מעט זמן. למעשה, היום אני 10 שנים נקי ופיכח ואני אסיר תודה על כך. אני אסיר תודה על הכוח שנתן לי לצאת מהאפלה הזו".

"בסוף, זה תמיד היה היפ הופ. הרעב ליצירה ולמוזיקה חדשה בז'אנר שאני הכי אוהב בעולם הוא המפתח. לא רציתי לעשות שום דבר אחר חוץ מזה ובזמנים האלו – לא רציתי שום דבר מלבד להמשיך לעשות את זה".

"שמע, אני חי מהעבודה שלי, לא במובן של הפרנסה, אלא במובן הבסיסי של חיים. כשאני מתקלט, כמו שאני מתכנן לעשות אצלכם, אני בא לעשות שמח מצד אחד ומצד שני לחשוף תרבויות וללמד. כשאני מתקלט, אני רואה את עצמי כבדרן שאוהב לראות אנשים קופצים ונהנים. זו אהבת האמנות והמוזיקה בעיניי. אף פעם לא פעלתי מתוך תחושה של 'לעשות היסטוריה' או כדי שיכנו אותי 'חלוץ' בשום תחום. אני מרגיש שאני עדיין חובבן בעולם ההיפ הופ. כל יום אני לומד משהו חדש".

"הקשבתי לדרייק ואני מחבב אותו, לא יותר. יש דברים שאני לא אוהב בהיפ הופ, אבל יש לי את הזכות לא להתעסק בהם. מה שאני עושה נמצא ברמה אחרת, עולם אחר אפילו. אני לא כזה מסחרי כי אני לא מתפשר. לא מעניין אותי להתפשר".

חוסר העניין בפשרה הוביל את שוורץ בשנת 1998 למפגש ששינה את חייו. באותם ימים הביסטי בויז החלו לעבוד על אלבום חדש וחיפשו צליל אחר. אדם יאוץ', שליש מהטריו האגדי, ראה את שוורץ מתקלט באירוע כלשהו וביקש ממנו קלטת וידיאו של ביצועיו.

יום אחד חזר שוורץ לביתו וחיכתה לו הודעה במשיבון שמזמינה אותו לפגוש את ההרכב. ומאז והלאה, שוורץ הפך לחלק בלתי נפרד מהם. הוא היה שותף לאלבום הנפלא "Hello Nasty", מתוכו שירים שאופיינו במובהק על ידי סגנון התקלוט של שוורץ – "Body Movin'" וכמובן "Intergalactic" המבריק, שהביא ללהקה את אחד משני פרסי הגראמי בהם זכתה בשנה שלאחר מכן. שוורץ גם היה שותף לאלבום הבא של הלהקה, "To The 5 Boroughs", הריליס המרגש שלהם שכולו מחווה לניו יורק של אחרי ה-11 בספטמבר.

"האנשים האלו הם הפסקול של חיי ואני לא יכול לדמיין היכן הייתי בלעדיהם", אומר שוורץ. "כמה אמנים יכולים להגיד שהם עבדו עם האמנים שהם באמת אהבו? הם הרי חלוצים היסטוריים. הרי מי זה אמינם בלי הביסטי בויז?"

"מצבו של אדם משתפר. הוא סיים את הטיפולים ואנחנו מקווים שהוא יהיה בסדר ושהאלבום החדש יהיה בסדר ושייצא בזמן. בעצם, שיזדיין האלבום, זה לא מעניין – אדם הוא אחד החברים הטובים שלי ואיש יקר לי מאוד. הדבר היחיד שחשוב כאן הוא שיהיה בריא".

"אני לא יכול להגיד כלום על זה, חוץ מזה שאחרי 'The Mix-Up' (אלבום האולפן האחרון של הלהקה, שהיה אינסטרומנטלי לחלוטין – ע.ש), גמרנו עם הקטע האינסטרומנטלי. זה יהיה היפ הופ לפנים של כולם".

על ישראל, שוורץ (40) לא חושב כיעד לחרמות או איזושהי מחלוקת פוליטית, רק כקוריוז – "לא ייאמן שאני נוסע כל כך הרבה ואצלכם לא הייתי", הוא אומר. "אני אדם חסר צבע, כל האנשים אותו דבר עבורי ואני משתדל לחשוב עליהם דברים טובים. אנחנו חיים פאקינג פעם אחת, כל השאר זה בולשיט בעיני. גם הקטע הפוליטי. עדיף לנסות להסתדר אחד עם השני מאשר להתעסק בחרא הזה".

"אף אחד לא עושה את זה כמוני. אני עושה רמיקסים לייב, משתמש בו זמנית במיטב הטכנולוגיה ובווינילים שקניתי לילה לפני כן. בן אדם, אני קונה כל כך הרבה תקליטים שכשאני מגיע לפעמים הביתה, אני מוצא ערימות של דברים שעוד לא פתחתי ואין לי מושג מאיפה הבאתי אותם ואז אני מרגיש כאילו הבית שלי זה חנות ואני צריך לקנות את התקליטים שלי מעצמי. חוץ מזה, דבר איתי אחרי המסיבה אצלכם. נראה מי יהיה לא רלוונטי".