אם השנה: על "חיים כמו שמכירים"

לא רק אובמה הכזיב את האמריקאים: גם קתרין הייגל עשתה זאת. בשלהי העשור הקודם, הקהל בנה עליה בתור המאמי הלאומית החדשה. לכוכבת "האנטומיה של גריי" היו את כל הכישורים לכך – היא התהדרה ביופי מלאכי, היטיבה לשלב הומור, רגש ומתיקות, והשתחלה לתוך הוואקום שג'וליה רוברטס הותירה ושרייס וויתרספון לא הצליחה למלא.

וההתחלה אכן היתה מבטיחה: לפני שלוש שנים השלימה הייגל את המעבר המסוכן מהמסך הקטן לגדול, והצטיינה בתור שק החבטות הנשי בחבורת הגברים של "הדייט שדפק אותי". שנה לאחר מכן היא הקסימה גם בקומדיה הרומנטית השגרתית אך המצליחה "27 שמלות", ונראה היה שהקריירה שלה הולכת במסלול הישן והטוב – כמה שוברי קופות קלילים, שיציבו אותה בצמרת טבלת המשתכרות ההוליוודיות, ואז הופעה בדרמה כבדת ראש בתור עורכת דין אידיאליסטית או צעירה לסבית מאותגרת שכלית שתזכה אותה בפרס אוסקר.

הוליווד הגישה את כל זה להייגל על מגש של כסף, אבל היא בחרה בשנתיים האחרונות לחמוק מאריזת הברבי שלה. בתחילה, העזה הכוכבת לתקוף את התסריט השוביניסטי והרדוד לטעמה של "הדייט שתקע אותי", ובכך פתחה חזית מול ילד הזהב ההוליוודי ג'אד אפאטו, שכתב וביים אותו. נוסף על כך, היא חזרה על הטעות של אובמה, גילתה שמץ של מחשבה סוציאליסטית ותקפה את תנאי העבודה בסדרת הטלוויזיה שפרסמה אותה.

הייגל הגדילה עשות ואף הרשתה לעצמה להופיע בשנה שעברה בסרטים שממש לא נראו כמו עיבודים מחודשים של "אשה יפה", למשל "האמת המכוערת" (המעולה), שכיאה לשמו הציג את האמת המכוערת על הזוגיות בימינו, או "קילרז" (המביך), שתיאר את תושבי הפרברים כאנשים שיהיו מוכנים לרצוח את שכניהם תמורת נזיד עדשים.

ההתנערות של עולם הבידור מן האלילה שהכזיבה היתה כה מהירה וקיצונית שכבר בקיץ הקודם זכינו לקרוא כתבות בסדר הגודל של "האם קתרין הייגל היא האישה השנואה באמריקה?". השחקנית לא נבהלה מכך והמשיכה בדרכה, מה שהגביר את הטינה כלפיה והוביל לפרסום תדיר של תמונות פפראצי מביכות בכיכובה, לידיעות על כך שבעלה מאס בשפתה הגסה וגם למתקפה תקשורתית עוקצנית במיוחד נגד סרטה האחרון, "חיים כמו שמכירים". המבקרים התייחסו לעבודה הטרייה של הייגל כאילו שמדובר בפשע נגד האנושות, אבל האמת היא שהסרט חטא רק בדבר אחד – בדיוק כמו הייגל, גם הוא עושה דברים אחרת מן המקובל.

על פניו, נראה כי מדובר בממתק שגרתי למדי – זהו סיפורם של הולי (הייגל) ושל אריק (ג'וש דומאל), רווקים מושבעים המכירים דרך חברים משותפים ומתעבים זה את זו, אבל אז נאלצים לאחד כוחות. זה קורה כי זוג החברים נספה בתאונה, והולי ואריק נדרשים לפרוש חסותם על ילדם המנוח, וכך לומדים לאהוב אחד את השני וגם להפוך להורים למופת.

כל זה נשמע כמו שילוב של כמה נוסחאות שכבר עבדו בעבר, מעין מפגש בין "הדייט שתקע אותי" ו"שלושה גברים ותינוקת", אבל "חיים כפי שמכירים" מתעקש להשליך כמה מרכיבים מפתיעים לתבשיל. ראשית, הוא עובר על כלל האצבע ההוליוודי ומסרב לקטלג את עצמו תחת קטגוריה של "קומדיה" או של "דרמה". לפעמים יש בו סלפסטיק, לעתים הוא רומנטי ומדי פעם הוא נוקב ואפל, מה שיוצר חווית צפייה מרתקת בצורה יוצאת דופן.

בהתאם לנטייה של הייגל לא לפשט את המציאות, הסרט גם אינו מנסה לייפות את המתרחש בו. וכך, בדיוק כמו "האמת המכוערת" ובניגוד למוסכמה האמריקאית, הוא מציג סקס כפעולה יצרית, שנובעת מחולשה ולא מעוצמה ושנעשית קודם לכל למען ההנאה. בהמשך לכך, הבמאי גרג ברלנטי גם לא מהסס לחשוף את גיבוריו ברגעים של אנוכיות ושל חוסר בגרות מוחלטים ולהמחיש כמה הורות היא מעמד מעורר יראה ובאיזו מידה היא מקשה על החיים החברתיים והמקצועיים. הוליווד אולי ציפתה מהייגל שתהיה ג'וליה רוברטס הבאה, אבל הסרט הזה מזכיר יותר את מייק לי מאשר את "לאכול, להתפלל, לאהוב". יש נחת ב"חיים כמו שמכירים", אבל אין בו אסקפיזם, וזה מה שכל כך חזק בו.

יותר מכל, האמינות רבת העוצמה של הסרט באה לידי ביטוי במונולוגים ובדיאלוגים שלו. ב-114 דקותיו, אחראי "חיים כמו שמכירים" לכמה מחילופי המילים המשכנעים והיפים שנשמעו לאחרונה על המסך הגדול. רגע אחד נוגע במיוחד: דרכיהם של הולי ואריק נפרדות. הוא נוסע לעיר אחרת, היא עוברת לגור עם גבר אחר, והם נפגשים מחדש בארוחת חג ההודיה. בן הזוג הטרי של הולי, רופא ילדים גרוש שעל פניו נראה כמו חלומה של כל אשה, שומע כיצד חברתו לחיים מתקוטטת עם האקס שלה ומשכנע אותה באקט של הקרבה עצמית שהיא צריכה לחזור לזרועותיו. הטיעון שלו פשוט – "אם אשתי ואני היינו רבים כמו שאת והוא רבים, עדיין היינו יחד". כמו תמיד, גם בסרט זה הייגל לא מפחדת להגיד את האמת - אהבה לא נמדדת בחיבוקים, היא נמדדת בריבים. אלה החיים כמו שאנחנו מכירים.