מה שהילדים אוהבים 91

בום! האי-פי החדש של הגירלס, "Broken Dreams Club", דלף לפני יומיים והוא כנראה הדבר הכי לא מאכזב שיכולנו לקבל. המשחק הקבוע של הלהקה הזו בין בלדות שבורות לב לאווירת פיפטיז נשאר במקומו ואפילו התחדד, והשיר שפותח את האי.פי הוא כנראה אחד משירי האהבה היפים של התקופה. בקצרה, מסופר בו עליה, הבחורה הזאת שבוכה בכל הזדמנות, ועליו, הבחור הזה שיודע כמה שהיא בכיינית.

אם דירהוף היו מצליחים להוציא שיר כמו "Boy Like Me", אולי לא היה נמאס מהם. סגנון הפופ שדירהוף תמיד נמשכו אליו נמצא כאן באופן מלא, רק שהוציאו ממנו כמה טונות של יומרה וכאבי ראש.

מעולם לא הזדהתי עם שיר יותר מאשר שאני מזדהה עם השיר הזה. גם לי יש נשמה של P-אנק וגם אני צעיר מדי מכדי להיות מאוהב ועדיין מתאהב מדי יום, כל פעם בבחורה אחרת. שיט, כנראה שאני צריך לקחת את החיים שלי בידיים.

"Me And The Moon" של הדראמס הוא שיר שלא חשבתי שאפשר לשפר, אבל מסתבר שלטווין שדאו יש חזון הרבה יותר מרשים משלי. אה כן, וגם יותר יכולות, כי הרימיקס הנ"ל הקפיץ את השיר המעולה הזה בעוד כמה רמות והפך אותו ללהיט שבטוח יככב במלא מסיבות אינדי. לנצח לנצח לנצח.

דנזי, הבחורה שהיא בעצם קומפיוטר מג'יק, עשתה זאת שוב. בעצם, היא עשתה כמה דברים שוב: גרמה לי להתאהב בה מחדש, הוציאה שיר מדהים, הוכיחה שהיא הדבר הכי מיוחד שיש היום באינדיטרוניקה (אם עדיין משתמשים במושג הזה בכלל) וגרמה לי להרגיש פחות לבד עם הטיעון הישן והקולע "כולם מרגישים ככה לפעמים".

את האלבום המלא של שיט רובוט, שיצא ב-DFA ודלף לפני כמעט חודשיים, איכשהו פיספסתי. מזל שפתאום יצא קליפ חדש (וממש יפה) לשיר מתוך האלבום בו הם מארחים את ננסי וונג מ-LCD סאונדסיסטם וגרם לי לגלות את הפאשלה שלי. בינינו, עוד לא שמעתי את האלבום המלא - הוא מחכה לי פה בצד - אבל אם יש בו חצי מהשמחה שיש פה, אז מדובר בריליס מבריק.

ג'יימס קורד החליט להתחרות עם "It Was A Good Day" של אייס קיוב ולתת לנו שיר שכולו הרגשה טובה. מן הסתם, ג'יימס קורד הוא לא ממש ראפר, אז הוא התאים את האווירה לסגנון שלו עם ביט שלווה לא מעט מג'אסטיס.

אני חושב שכבר המון זמן לא נדבקתי לשיר היפ הופ כמו ל-"Too Fake". ביג שון מתגלה כיוצר מדהים ועקבי ואת זה שצ'ידי בנג מעולים אנחנו כבר יודעים. אז עכשיו הם שיתפו פעולה כדי להסביר כמה לא אכפת להם מאנשים שאומרים שהם מזויפים כי הם יודעים שהם אמיתיים. אחרי השיר הזה קשה להתווכח - הם אז ריל אז איט גטס.

עוד פחות משבוע מגיע "Loud", האלבום החדש של ריהאנה ושבוע אחרי זה מגיעה הבכורה של ניקי מינאז' (שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא דלפה). זה ברור, לפחות לי, שהאלבום של ניקי הולך לאכול את זה של ריהאנה בלי מיונז (אגב, אם מישהו יכול להסביר לי למה ניגרז לא אוהבים מיונז אשמח). מינאז' היא הכוכבת הכי גדולה של 2010 והיא כל מה שערימה של ראפריות אחרות מעולם לא היתה.

פאק, היא יודעת לעשות קולות ודמויות בתוך השירים מבלי לעצבן, היא זזה באופן חלק לחלוטין בין קשיחות לרכות, היא מודעת לעצמה, משעשעת, כלבה מהסוג הטוב וסליזית בדיוק כמו שצריך. ריהאנה מרגישה את זה וגייסה את מינאז' בשביל לא לקבל את אותו הדיס שליל' קים קיבלה מהמלכה החדשה. שיתוף הפעולה די מוצלח, אם כי הייתי מוותר על נגיעות הרגאמאפן. אבל אני מוכן לקבל אותו כמו שהוא בגלל המשפט הגאוני "כי יש גשם של גברים/ וכלבות שמנות".

ביום שיפול עלינו "Pink Friday" של ניקי מינאז' יגיע גם "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", החדש של קניה ווסט, שאולי עוד לא דלף (שוב, נכון לכתיבת שורות אלו), אבל כבר שמענו את רובו בשביל לדעת שמדובר באלבום הכי טוב שאי פעם הגיע מקניה. לראיה, קבלו את השיר הנ"ל.

אחרי רצף כזה של היפ הופ סופר-מסחרי, הייתי חייב להכניס גם שיר שלפחות יחשב ל"איכותי" יותר. זה לא אומר שגוסטפייס קילה לא יודע לעשות קטעים קליטים כמו שהוא יודע לעשות היפ הופ מעולה, זה פשוט אומר שהוא יותר מושפע מג'יי דילה מאשר כל אלו ששולטים במצעדים.

מייק סקינר חזר עם המון פאסון. איכשהו הוא הצליח לזרוק עלינו שיר ממש מרגש, שהפזמון שלו הוא "היום בארבע בצהריים אתן לך בוקס בפנים". לדעתי זה מרשים.