וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לבד בברלין: ראיון עם האמנית יהודית סספורטס

דניאל זילברברג

10.11.2010 / 15:30

לרגל תערוכת היחיד שלה בנוימונסטר, מספרת האמנית יהודית סספורטס על ההבדל בין ישראל לגרמניה ועל איך המעבר ביניהן השפיע על אמנותה. ראיון

האמנית יהודית סספורטס היא אדם מורכב ובהתאם – כך גם האמנות שלה. כשמסתכלים על העבודות שלה, שמתפרשות על כל המנעד הרחב שבין מיצבי וידיאו לרישומים, צריך לזכור שמה שרואים זה רק קצה הקרחון, כמו המטאפורה הידועה על מבנה הנפש: הקודקוד של המודע מגיח מעל המים, כל יתר חלקי התודעה שרוים מתחת לפני השטח. לא מדובר רק במשמעויות של עבודותיה אלא גם בתהליך היצירה: יצירה שנובעת מהתודעה האינטרוספקטיבית שלה כאמנית ומתשומת ליבה להשפעות של סביבתה על יצירותיה. כך, למשל, כשעברה לגור בברלין לפני שש שנים, העבודה שלה השתנתה לא רק בגלל הימצאותה במסגרת תרבותית שונה אלא בגלל שנכנסה למוד של זר.

"החיים בארץ הם עומס מתמשך ואי אפשר להבין עד כמה לפני שיוצאים ממנה," היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל תערוכת היחיד שלה שנפתחה בסוף השבוע האחרון במוזיאון לאמנות העכשווית בנוימונסטר שבגרמניה. "תמיד הכל קורה אחרי נקודת הרתיחה. זה מצב שאם לא מבינים אותו, הופכים להיות עבד שלו. אתה יכול להיות מוצף נורא ואם אתה לא קולט שזה מה שקורה לך, זה הורס אותך. כאן בברלין, זה עולם אחר. התחושה היא לא שמחר הכל נגמר. בארץ כשפונים אליך, הכל דחוף, מיד, עכשיו, בהול, ונעשה ברגע האחרון, תוך כדי פלישה למרחב הפרטי שלך. אנשים חיים בשדה אנרגטי כזה שכל אחד חודר לספייס האינטימי של השני והפרטי והציבורי בכלל לא מופרדים. יש תנועה ביניהם ללא מחסומים ומעצורים ואנחנו הופכים לאנשים נוירוטיים. זו מחלה, והיא חמורה אף יותר לאנשים יצירתיים – למי שגם ככה מקיים חיים פתוחים והגבולות שלו לא כאלה מוגדרים וכל הזמן חדירים. בארץ אתה כל הזמן נחדר, וזה מה שאני חוקרת שנים, אבל צריך לצאת החוצה כדי לראות את זה".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
צריך לצאת החוצה בכדי לראות. מתוך "Villa Wachholtz" של יהודית סספורטס, מיצב וידיאו, 2010/מערכת וואלה!, צילום מסך

סספורטס, אחת האמניות הישראליות המצליחות והבולטות שפועלות כיום בזירה הבינלאומית, מדברת בשקט ובנימה רגועה, ממחישה עד כמה היא לא מתאימה לאותן אנרגיות ישראליות שהיא מתארת. אך בזמן שהיא תוחמת את ישראל בתוך מבנה של כאוס ורעש, היא גם מפוררת את הטיעון שלה ומוסיפה את המילה "מתגעגעת". אותם דברים שכביכול נראים סותרים ולא מתאימים לרובריקה אחת מתאחדים אצלה. שהרי רגשות הפוכים, שלילי מול חיובי, נמצאים אצל בשורשי העבודה של סספורטס, וגם, כאמור, בשורש החיים שלה.

"אני עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית, אבל המורכבות הזו של עבודה במקום זר – מורכבות שתובעת מחיר לא פשוט מהנפש – יכול גם מאוד להחליש", היא מספרת על השנים הראשונות שלה בגולה. "בעיקרון, באתי לברלין רק לשנת שבתון במסגרת תוכנית יוקרתית שהתקבלתי אליה. לא תכננתי לעבור לגור בה. גרמניה בפני עצמה נותרה מקום עם משמעויות מורכבות עבורי, למרות הזמן שחלף מאז המלחמה והשינויים שחלו. אבל קרה משהו מאוד מעניין לעבודה שלי: מתוך עמדת הזרות, התחלתי לבנות מודלים שמתעסקים בדיס-לוקיישן. התחלתי לצלם מצבים שמאיירים את המצבים הרגשיים שנכנסתי לתוכם בגלל העבודה האינטנסיבית מחוץ לשפה שלי, לבית שלי, למקום המוכר והמנחם. שם התחיל לקרות מהלך שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתי. זה מבהיל לגלות דברים חדשים, וזה יכול להתיש את הנפש".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"מבהיל לגלות דברים חדשים. זה מתיש את הנפש". יהודית סספורטס, "GHARDY Local Voice", מיצב וידיאו, 2009/מערכת וואלה!, צילום מסך

"מבחינת אמנותית, בהתחלה הרגשתי אבודה לגמרי", סספורטס מוסיפה. "נכנסתי לפאניקה של ריק, כי הכל היה כל כך שונה, החל מהדברים הבסיסיים ביותר. אני בת של נגר, והתרגלתי לזה שאני עובדת עם שאריות, עם זבל של בתי מלאכה. אבל בגרמניה אין פחים ברחוב אלא רק פחי מיחזור באזורי תעשייה. חטפתי שוק והבנתי שאצטרך ממש לפתוח את הראש שלי, שהדברים שהיו בסיסיים מבחינתי – כמו למלא את הסטודיו בזבל ושאריות מהרחוב ואז להתחיל לעבוד – יצטרכו להשתנות ואצטרך ללמוד להבין את התרבות, מהמקומות הכי קטנים, כמו פחי הזבל, ועד הכי גדולים.

"אחרי ההלם הראשוני החלטתי שאני מנסה להבין מה קורה פה והתחלתי לבנות מודלים מדברים ממש פשוטים, כמו נייר, שהפכו לאט לאט לפסלים. לאחר מכן, התחלתי לרשום את פעולת הפיסול עצמה, וכרגע יש לי שלושה מוקדים בסטודיו – רישומים, מודלים וסרטים. תהליך העבודה הוא כזה: אני יוצרת מרחב בו אפשר ליצור מודלים של שאלה; כשיש שאלה פילוסופית שמעסיקה אותי, אני מאיירת אותה במודל מסוים והבנייה של המודל מתפקדת כמהלך פיסולי; ביחד, הם מאפשרים לי לרשום את מה שקורה ומהרישומים נבנים הסרטים. דבר תומך בדבר. העבודה שלי נעשית בשרשורים".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לאייר את השאלה הפילוסופית. יהודית סספורטס, מתוך "The Lightworkers", מיצב וידיאו, 2010/מערכת וואלה!, צילום מסך

סספורטס ייצגה את ישראל בביאנלה בונציה ב-2007 והציגה בעשרות תערוכות בינלאומיות. לפני כשנה, בתערוכת יחיד בגלריה זומר בתל אביב, הציגה סרטים שצולמו בביצות בדרום גרמניה ועברו עיבוד ל"סרטים בעבודת יד", כפי שהיא מכנה אותם: סרטים ש"מואנשים על ידי האנימציה שאני מוסיפה להם".

"היום", היא אומרת, "אני יכולה להבין שזה כמעט טבעי שהתחלתי לחקור את הביצות. אלה אזורי הלימבו שנמצאים בין מרחב הכרתי שאפשר לזהות לבין מרחב שהוא כמעט אבוד. זה המעבר שאני עושה בין המצב העירני של החיים והעבודה בעיר לבין הירדמות, כמו תנודה לתוך מרחב של חלום. הדבר שהכי מרתק אותיזה סוגי החושים שמתחילים להיות יותר פעילים כשאתה נמצא מחוץ ל-comfort zone שלך. הרגישויות מופעלות בשלבים מוקדמים כשאת מרגישה זרה וככל שהנפש מרגישה יותר כך היא פורחת יותר. יכול להיות שיש שם קושי נפשי, אבל מבחינת האינפורמציה את יותר פתוחה ורגישה".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
יותר פתוחה ורגישה. יהודית סספורטס, "The Lightworkers", מיצב וידיאו, 2010/מערכת וואלה!, צילום מסך

למעשה, תערוכת היחיד הנוכחית בגרמניה פורשת מעין רטרוספקטיבה לגוף היצירה של סספורטס עד כה ולמרבה המזל היא תוצג במהלך 2012 גם במוזיאון ישראל בירושלים. אך, בה בעת, מדובר בתערוכה שמתייחסת ספציפית למקום בו היא מוצגת. הסרטים שמוצגים בה מוקרנים כמיצב המשלב פיסול, מסכי וידיאו התלויים בפינות החלל והקרנה על הרצפה. לצד הסרט Ghrady Local Voices, שהוצג גם בתערוכה בגלריה זומר, מוקרנות העבודה Villa Wachholtz – עבודה שמתכתבת עם המבנה הארכיטקטוני וההיסטורי של בניין המוזיאון בנוימונסטר ונוצרה באמצעות תוכנת מחשב אדריכלית תלת מימדית. הצופה מוצא את עצמו עומד בבניין שמפורק בתוך הסרט, חוויה שאמורה להיות מעט סוריאליסטית. לצדה מוצגים הסרטים The Roof, עבודה שמשחקת אף היא עם פרספקטיסבה, והסרט The" Magnetic Hearts Film", המציג סרט שנעשה על בסיס ניסוי עם מגנטים שעשתה סספורטס בסטודיו שלה בברלין.

"מבחינתי מה שהופך עבודה למעניינת זה בדיוק מה שמאפשר לזהות אזור שהוא ב-90% מופשט ולקנות בו אחיזה לרגע", מסבירה סספורטס. "כשאת מתבוננת בזה, בעבודה טובה, זה תמיד טיפה מבהיל. כוחם של אנשים יוצרים, או של חשיבה יצירתית, הוא לגלות עד כמה היית מקובעת על משהו, ואז למצוא מחדש את ההתרגשות ואת המבט השונה. רק כך אפשר לגדול".

"אבל מי בעצם רוצה לגדול?", סספורטס ממהרת ומוסיפה. "זה מפחיד! לצערי לא גיליתי עד היום דרך שאין בה סיכון. לא מכירה דבר כזה, הייתי שמחה לדעת אם זה קיים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully