כבר מנעימת הפתיחה של "גברים בגיל הזה" ניתן להרגיש את הדכדוך. על רקע צליליהם הנוגים של הביץ' בויז, שתוהים בחשש לגבי היום "שבו אגדל להיות גבר", מופיעים שברי זיכרונות מהילדות הרחוקה: זאטוטים מתרוצצים על הדשא, חברים שטים בסירה בנהר, שיער ארוך מתנופף ברוח במכונית פתוחה, אופטימיות של טקס סיום המכללה. שירם של הביץ' בויז, שכביכול נכתב מנקודת מבט נאיבית של נער, נוגע בפחד האנושי מהתבגרות, אך הוא למעשה מזהיר מזניחת הערכים שהנחו אותנו בצעירותנו, מהכניעה הבלתי נמנעת לכבליו של עולם המבוגרים ומההשלמה עם השגרה והבורגנות. "גברים בגיל הזה", סדרת הדרמה שעלתה בשבוע שעבר ב-HOT, ממחישה את כל מה שבריאן ווילסון חשש ממנו.
הסדרה מספרת את סיפורם של ג'ו (ריי רומנו), אוון (אנדרה ברואר) וטרי (סקוט באקולה). השלושה, חברים עוד מהקולג', כיום כבר בני 48. אפשר לכנות את המרירות המחויכת שלהם כמשבר גיל ה-50, אפשר גם לקבוע כי מדובר במועקה קיומית בלתי נמנעת. עצוב לראות בני אדם מעבר לשיאם, שמתחילים את שלב הנבילה. אם פעם הם לא באמת חשבו שיתבגרו, עכשיו הם כבר מתקשים להאמין שהזדקנו. הנעורים חמקו להם, כל שנותר זה חרטה ותהייה, תסכול ומרמור, ובעיקר השלמה עם הנורא מכל: היום עליו דיברו הביץ' בויז הגיע. עכשיו הם גברים, ולצערם זה רחוק מאוד ממה שהם דמיינו לעצמם כשהתרוצצו כזאטוטים על הדשא, שטו בסירה על הנהר עם חבריהם, וזרקו באופטימיות לאוויר את המגבעות בטקס הסיום של המכללה.
אל תפספס
הבעיה הגדולה ביותר שלהם היא המודעות למצבם. ההתמודדות אמנם נעשית בהומור, אבל ההכרה עדיין כואבת. בין אם אתה רווק כמו טרי, נשוי באושר כמו אוון או גרוש כמו ג'ו, אין דרך אצילית להתמודד עם המציאות. כל מה שתעשה יהיה פתטי. גירושים הם לא פתרון, נישואים רק מגבירים את המחויבויות, ואפילו בילוי עם בחורות בן 25 נתפס כאופציה נלעגת. גם החיים המקצועיים לא מאירים פנים. אוון יודע שלעולם לא תהיה לו את האמביציה של הקולגות בסוכנות המכוניות, טרי כבר הרים ידיים מהאודישנים, ג'ו מבחין כיצד עובדיו בחנות הצעצועים שלו לועגים לו. אין ניסיון לייפות את המציאות, אין יומרות לפריחה מאוחרת. הם מביטים לצדדים בדאגה, ומביטים קדימה בבעתה גדולה אף יותר. זה רק הולך להיות יותר גרוע.
ההזדקנות, מעצם היותה תהליך ארוך, מעוררת חשש בכולנו. לא מזמן שון קונרי חגג את יום הולדתו ה-80, והתוודה כי "השליש האחרון של החיים כבר הרבה פחות מהנה". קצת מדאיג לשמוע את זה מכוכב קולנוע אמיד ובריא שחי עם משרתים באחוזה בסקוטלנד, אבל ריי רומנו, בגרסת הפוסט "כולם אוהבים את ריימונד", מוכיח שגם השליש השני של החיים הוא לא טיול בפארק. על פניו האירועים נראים בנאליים, אבל האותנטיות שלהם מייצרת ריאליזם נוגע ללב. הקצב איטי והעלילה מתקדמת בעצלתיים, אבל משהו בכנות של הגיבורים מצליח לגעת בצופה, ולגרום לו להזדהות עם מגבלותיהם.
הרגעים היחידים שבהם ניתן להבחין באיזשהו ניצוץ בעיניהם קורים במפגשים המשותפים של השלושה. זו סביבה מנחמת, שבה כולם מבושלים באותה קלחת. רק שם הם מרשים לעצמם להשתחרר, רק אחד ליד השני הרחמים העצמיים הופכים להומור עצמי. החברותא הגברית מאופיינת בשיח ישיר ובקטילות הדדיות, ונחמד לגלות שבכל העולם גברים זקוקים לפרלמנט השבועי על מנת לפרוק ולהתפרק. בניגוד לכנות הנשית ולאופי הפרטני של שיחותיהן, שלושת כוכבי "גברים בגיל הזה" עדיין מנסים לשמור על פאסון ומקמצים בחשיפת חולשותיהם. אלא שבגיל הזה אין צורך לקשקש. החברות המעמיקה מגלה הרבה יותר ממילים. העולם שמסביבם משתנה, גופם המתבלה נובל, הכשלים האישיותיים שלהם רק מקצינים - אבל לפחות הדינמיקה ביניהם נותרת זהה, כמו בימים הטובים. על רקע הדכדוך הכולל, זו הנחמה היחידה שיש לסדרה להציע, והיא בהחלט לא פעוטה.