פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבוז: חגי לוי נגד ז'אן לוק גודאר

      רגע לפני שז'אן לוק גודאר מקבל אוסקר של כבוד, מעמיד הבמאי חגי לוי ("בטיפול") במבחן את המורשת של הבמאי הצרפתי ותוהה אם היא לא גרמה יותר נזק מתועלת

      מה הבעיה שלי עם גודאר?

      ובכן, דווקא יש לי חיבה אמיתית לגודאר האיש, והערצה למחויבות המוסרית שלו, והכרה עמוקה בתפקיד המהפכני ששמור לו לעולם כמחולל טלטלה מכריעה שהקולנוע היה זקוק לה, ואהבה גדולה לאחד או לשניים מסרטיו המוקדמים. איני בקיא ביצירתו – לא התעדכנתי בסרטים שיצר מאז סוף שנות ה-70, בשל עניינים שבטעם קולנועי. ההסתייגות שלי היא, אפוא, מן הגודאריזם. מקולנוע "גודארי". מגודאר כקונספט, וכתירוץ. ממשהו שהאיש הפך, שלא בטובתו, להיות המייצג שלו.

      במקור, מדובר בקולנוע שמבליט את אמצעיו, שמודע לעצמו עד לשד עצמותיו, שבז לאפשרות של השעיית אי-אמון ושל היסחפות רגשית. זה כשלעצמו אינו בהכרח מגונה (אם כי לעתים קרובות משעמם או מעצבן). אבל המופעים המשניים של הגודאריזם המקורי, שצץ דרך כל מיני מושפעים וחקיינים (ואולי גם דרך חלק מן הסרטים המאוחרים של גודאר עצמו), הוא קולנוע ציני, דסטרוקטיבי, שיש בו אינטלקטואליות עקרה והרמטיות לשם עצמה – הערך של היותך בלתי מובן, היוהרה שבכך. מכאן, הדרך לשרלטנים סלולה.

      ההתנגדות שלי היא לגוף שלם של קולנוע חילוני לחלוטין, נעדר תשוקה ראשונית, פוליטי מדי בצורתו ובתוכנו, אקדמי באנליטיות שלו, שעיקר ערכו הוא בטקסטים הנלווים אליו. קולנוע שמכוון ישירות, מעל ראשי צופיו, אל מבקרים וחוקרי תרבות. קולנוע שהוא חלק מתרבות ביקורתית שלטת בעולם האמנות – תרבות של פירוק, של מבט מהצד, של שפה מקוממת בז'רגון הפנימי שלה, במעורפלותה ובסגירותה, של תנועת ביטול מזלזלת כלפי ההכרות הכי בסיסיות של טוב ורע ואמת ושקר, שכל כולה ניתוחים של מנגנוני כוח וייצוגים פוליטיים ומגדריים וכל זה. שיח שלם שאיבד את הקשר שלו לחיים עצמם, למקורות הכי ראשוניים של האמנות – ההשראה, התשוקה, ההתמסרות, הרגש, השאיפה הנואשת לקשר, החתירה אל הנשגב והאותנטי.

      ברור שהקשר של כל זה לגודאר עצמו וליצירתו הוא די קלוש (ברור שלהט, למשל, הוא אולי אחד הדברים שתמיד אפיינו את גודאר). על כן, לא הוא, כי אם ההשפעה העצומה שלו על דורות שלמים של קולנוע, אמנות בכלל וביקורת – היא שעומדת למבחן. בעידן שבו הפוסט מודרניזם משלב ידיים בכיף עם השטחה תרבותית טוטלית, שבו גבוה ונמוך הופכים שווי ערך כעוד חומרי גלם לפטפטת אקדמית זחוחה ואינסופית, שבו פוליטיקה אירופאית אופנתית הפכה לכרטיס כניסה אוטומטי אל הבון טון האמנותי, אל הביאנלות ואל הפסטיבלים – צריך לבדוק אם יש למורשת שלו חלק בהשחתה הזו.

      צירופי מילים כה צלולים, מרגשים ומעוררי השראה כיתרו את סרטיו המוקדמים, והפכו אכן לאיקוניים – "עד כלות הנשימה"! "לחיות את חייה"! "אשה היא אשה"! "הבוז!" הצלילות הזו (שמוצאת כאן, מן הסתם, מהקשרה) היא מה שהייתי רוצה לקחת ממנו ברגע הזה.