האם זה הגיוני לגרום לחזיר לאכול תפוח מפי הטבעת שלך? כמובן שלא, אבל גם אין היגיון בכך שבוז'י הרצוג ואבישי ברוורמן מתמודדים על ראשות מפלגת העבודה. אנחנו חיים בעולם מגוחך מלכתחילה, שהולך ונהיה אבסורדי עם הזמן, ורצינות תהומית ביחס אליו רק תחמיר את המצב. בנסיבות כאלה, עדיף מלכתחילה להשתטות.
תפיסת עולם ליצנית זו הנחתה קומיקאים מאז ימי רומי העתיקה ולאורך כל ההיסטוריה של הקולנוע, והיא עומדת גם מאחורי חבורת "ג'קאס". ההבדל בין המוקיונים הללו ומי שקדמו להם הוא שאנשי "ג'קאס" לוקחים את האווילות למקומות המוקצנים והמופרעים ביותר. בתחילה הם עשו זאת בטלוויזיה ולאחר מכן בשני סרטים באורך מלא, שהפכו לפולחן והגיעו עד המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. עתה מגיע למסכים פרק שלישי בסדרה, וגם בו מבצעים חברי "ג'קאס" תעלולים המערבים הפרשות מסוגים שונים, חיות בר זועמות ושימוש מגוון באברי גוף נסתרים. ההבדל הוא שהפעם כל זה קורה בתלת-ממד, ו"ג'קאס 3" מתגלה כאחד הסרטים היחידים בשנים האחרונות שעושה שימוש יצירתי ומשכנע בפורמט זה. אף על פי כן, הסרט היה עובד היטב גם ללא הממד הנוסף, וזו משלוש סיבות.
הסיבה הראשונה היא הנכונות של המשתתפים ב"ג'קאס 3" לטרוף את החיים ואת כל מה שיש להם להציע. סופר ניו-אייג' כלשהו ודאי כתב פעם "אל תשאל את עצמך 'למה כן?' אלא 'למה לא?''", וכוכבי סרט זה מפרשים את המנטרה בצורה שהוא ודאי לא חלם עליה. וכך, בשעה שרוב האנשים היו עונים על השאלה 'האם תכו בכדור בייסבול בעזרת השטרונגול שלכם?" בתשובה 'למה לעזאזל שכן נעשה זאת?", ליצני "ג'קאס" עונים דווקא - 'למה בעצם שלא נעשה זאת?". ואכן, אם אלוהים איפשר לנו פיזיולוגית לבצע פעולות שכאלה באמצעות אברי הרבייה, בטח אין לו התנגדות שננהג כך, והדברים נכונים גם לגבי אופציית הנגינה בחצוצרה דרך הישבן.
ליוצרי "ג'קאס", ובראשם הבמאי ג'ף טרמיין, אין כל גבולות או עכבות, ולכן הם מוציאים תחת ידיהם חוויה משוחררת בסדר הגודל של תעלולי ילדים רכים וטהורים. ההבדל הוא שלילדים אין את הדמיון היצירתי ואת כושר הביצוע של כוכבי "ג'קאס", ובהם ג'וני נוקסוויל, סטיב או ואחרים.
הסיבה השנייה להצלחה האמנותית של הסרט, שלא בכדי היה שובר הקופות האמריקאי הגדול של הסתיו, הוא חוסר יומרנות וצדקנות. "בוראט" ו"ברונו" מיקמו את הסלפסטיק שלהם בהקשר של סאטירה חברתית ופוליטית, אך עשו זאת בצורה מתחסדת ופטרונית ולכן גם לא אפקטיבית. לעומת זאת, "ג'קאס" מלכתחילה אינו מתיימר לחשוף או להגיד שום דבר, והוא בכוונה מנותק מכל קונטקסט אקטואלי.
דווקא כתוצאה מכך, האמירה של הסרט חריפה בהרבה, כי בשביל להמחיש כמה שהעולם דפוק צריך להסתכל עליו מבחוץ ולא לנסות להראות אותו מבפנים. דוגמה לכך היא אחת הסצנות המצחיקות ביותר ב"ג'קאס 3": זוג שקומתם נמוכה (ובשפתו הלא פוליטקלי-קורקטית של הסרט, גמדים) יושבים בפאב ששאר היושבים בו ניחנו בגובה ממוצע. לפתע מגיח קטנצ'יק אחר, פוצח בדין ודברים זועם עימם, ואז יוצא מן הבר ומביא איתו תגבורת של גמדים. קטטה מתפתחת, וקומץ שוטרים מגיע למקום כדי לרסן אותה.
מיותר לציין שגם אנשי החוק זערוריים, והניגוד בין הממדים שלהם לבין הברוטליות שבה הם מתהלים מוכיחה לנו כמה אגרסיביות היא דבר נלעג ומעצימה את האפקט האבסורדי של הסצנה ושל הסרט כולו. אפקט זה מתעצם גם בשל הצורה הנונשלנטית שבה מתפתחת לה מלחמת גמדים, ככה סתם בצהרי היום, בלבו של מקום הומה אדם ובאמצע עיירה אמריקאית שגרתית. האמירה כאן ברורה, והיא חלילה אינה בזה למאותגרים פיזית אלא דווקא לבעלי שיעור הקומה: כמו ב"מסעות גוליבר" של סוויפט, גם כאן מי שמסתובב בראש מורם בתוך עולמו חסר הפשר מתגלה כגמד האמיתי.
כל זה מוביל אותנו לסיבה השלישית לאיכותו של הסרט: נוסף על כך שהוא מנתק את עצמו מהתרחשויות אקטואליות, הוא גם בורח מן המסגרת הקולנועית. אין בו שום אלמנט דרמטי או אפקט קולנועי כלשהו, אין לו סיפור ואפילו אין אחידות בין רצף האפיזודות לפעמים מדובר במתיחות, לעתים בפעלולים ופה ושם בדברים שאי אפשר להגדירם. למעשה, אין ב"ג'קאס 3" דבר שהופך אותו ל"סרט" במובן המקובל של המילה, ויוצריו אף מגדילים עשות וטורחים לחשוף כיצד הם מצלמים אותו (ומקיאים תוך כדי). הם עושים זאת כדי להעניק לצופים את התחושה שכל אחד מהם היה יכול לקחת את לואיס פרננדז ועוד כמה חברים מהשכונה וליצור עבודה קולנועית שוות ערך, מה שמדגיש עוד יותר את מקור העוצמה המרכזי של הסרט כמה שההתרחשויות בו מופרכות, הוא אמת מוחלטת, ההתרחשויות בו חלק מאיתנו והמשתתפים בו אחד משלנו.
במובן זה, רק מתבקש ש"ג'קאס 3" מגיע לאקרנים בישראל דווקא רגע לפני שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע מעניקה אוסקר של כבוד לז'אן-לוק גודאר. אחרי הכל, סרט זה משתייך על פניו בדיוק לאותה מסורת "גודארית" שחגי לוי מתרעם עליה היום (שישי) בוואלה! תרבות מסורת של קולנוע שלדבריו "מבליט את אמצעיו, מודע לעצמו עד לשד עצמותיו ובז לאפשרות של השעיית אי-האמון". ההבדל הוא שהסרטים הפוסט-גודאריים שלוי תוקף עושים זאת בצורה נפוחה, וסרט זה מפגיז בהומור של נפיחו?ת דווקא כדי להוציא את האוויר מן הקולנוע הנפוח ומן העולם הנפוח בכלל. כולנו מקבלים בעיטות בביצים ללא הרף. השאלה היא רק אם נבכה בשל כך או נצחק מזה, ו"ג'קאס 3" מוכיח כמה כיף לבחור באופציה השנייה.