"אני קורא לשרת התרבות להתפטר"

"כפרפראזה על דבריו של שר האוצר יובל שטייניץ, מי שישנה את הקריטריונים – יהיה לו עסק איתנו", כך הכריז היום (שישי) הבמאי רוני ניניו בפתח כינוס החירום שקיימו האיגודים השונים של יוצרי התיאטרון במועדון צוותא בתל אביב. הכנס נערך במחאה על הכרזתה של שרת התרבות לימור לבנת לפיה תקדם תיקון לחוק שיחייב תיאטראות להופיע בכל מקום בישראל אם ברצונם לזכות בתמיכת משרד התרבות. היוזמה של לבנת באה בעקבות סירובם של כמה יוצרי תיאטרון מובילים להופיע בהיכל התרבות שנפתח השבוע באריאל.

כנס החירום נפתח בדקת דומייה לשחקן עמוס לביא שהלך השבוע לעולמו. לאחר מכן הודיע ניניו על הקמת פורום יוצרי התיאטרון שיאגד בתוכו נציגים של איגוד במאי התיאטרון, איגוד שחקני המסך (שח"ם), איגוד המחזאים ואיגודי מעצבי התיאטרון בישראל ושינהל את הפעולות למניעת היוזמה של לבנת. "עוד לא קרה בהיסטוריה של ישראל שהוכרז שאם אמנים לא יתיישרו לפי הקו הפוליטי של השלטון הקיים, הם לא יזכו לתמיכה", אמר ניניו. "לא מדובר בזכות – מדובר בחובה של השלטון המכהן לתמוך בתרבות. לכן אנחנו אומרים כאן ללימור לבנת – אל לך להתערב ביצירה".

אחרי ניניו, עלה לבמה יו"ר שח"ם, השחקן דביר בנדק. "מחמם את הלב לראות שכל כך הרבה אנשים הגיעו לכאן בהתרעה כל כך קצרה", אמר בנדק אל מול האולם המלא בחציו של צוותא, "אך עצוב לראות שאין אנשים שעומדים בתור בחוץ כדי להיכנס. זה סימפטום של הטרור שאנחנו חווים בימים אלה".

"רצינו שרת תרבות שבמקרה כמו אריאל תפשט את העניין, תוריד אותו לקרקע, תאמר שזה לגיטימי להביע דעה, תהיה שרת איחוד ולא שרת פילוג", המשיך בנדק. "במקום זאת קיבלנו שרה חשוכה שנעמדת לצד הביקורת ולא לצד העניין, שרה שמחליטה שאם אני לא רוצה להופיע באריאל, אז אני לא ציוני מספיק וצריך לחנך אותי. אני מפחד מהיוזמות שלה, כי היום מבקשים למנוע משחקנים מצפוניים להופיע כי אולי הם מעודדים מצפון, אבל מחר ירצו למנוע משחקנים שמנים להופיע כי הם מעודדים השמנה".

"אנחנו לא רוצים תמיכה, כאילו היינו איזו חבורה של מסכנים", המשיך בנדק, "אנחנו רוצים תקצוב. והתקצוב הזה הוא לא לשחקנים. הם מרוויחים את שכרם ביושר. התקצוב הזה הוא מה שהמדינה מחזירה למשלם המסים כדי לגרום לו לרצות לחיות בה. אני קורא לשרת התרבות לעשות את הדבר הנכון ולהתפטר – כמו שעשה ראש מינהל התרבות שלה (צח גרניט, שהודיע אתמול על התפטרותו – א.ק). אבל מכיוון שאני יודע שזה לא יקרה, אני קורא לה לפחות לרדת מהעץ, לחשוב לפני שהיא מתבטאת במקום להיות כלי פוליטי של מפלגתה על חשבון כולנו".

הצייר יאיר גרבוז נאם אף הוא בכינוס. "כולנו כאן עוסקים בסיפורים", אמר גרבוז, "אז יש לי סיפור בשבילכם: לימור לבנת שרת התרבות של ישראל. זה סיפור: יש כאן נושא, נשוא, מושא ואבסורד". לדבריו, עניין החרם היה לו מאוד קשה כי לדעתו "צריך להרבות בדיאלוג ולמעט בהחרמה, אבל התגובות לחרם הזה כל כך איומות, שכנראה הפעולה הקשה הזו היתה נחוצה כדי להעלות על פני שטח דברים שהשתקנו יותר מדי זמן. אם הצלחנו לעורר אנשים לפעולה, אז אסור לתת לזה לשקוע".

אחרי גרבוז עלה לבמה רשף לוי, חבר הנהלת איגוד המחזאים. "באתי לדבר למרות שאני כן מופיע באריאל", אמר לוי. "תמיד אומרים שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואז שואלים מה קודם למה – היהודית לדמוקרטית או הדמוקרטית ליהודית. אני חושב שיש דבר אחד שמאחד את שני הדברים והוא מופיע במגילת העצמאות: 'להיות עם חופשי בארצנו'. מאז יציאת מצרים יהודי מחויב לחופש ולאהבת הגרים והזרים. ואילו דמוקרטיה – ברור שזה עניין של חופש. המדינה הזו הוקמה בשביל דבר אחד בלבד: כדי שיהיה תיאטרון יהודי חופשי. כן, כדי שיהיה סרט ישראלי, כדי שתהיה תוכנית טלוויזיה ישראלית. אחרת, כולנו היינו יכולים לעבור לגור בבוסטון".

"אבל אני נלחץ מהדברים שאני שומע כאן", המשיך לוי. "רובכם גרים בתל אביב אבל אני גר בכפר סבא, ליד אותם אנשים שבחרו באנשים שעכשיו בשלטון. ואני מוכן לוותר על הבית שלי בכפר סבא תמורת שלום, ולכן בצער ובכאב אני מוכן גם לוותר על התנחלויות. אבל בדיוק בגלל שאי אפשר להפריד בין פוליטיקה לאמנות, מקומה של הפוליטיקה הוא על הבמה ולא בהצהרות ומכתבים. כי אלו בדיוק הדברים שגורמים לאנשים להעלות את הפשיזם לשלטון. מי שמרגיש שמבחינה מוסרית הוא לא יכול להופיע באריאל, אני תומך בכך שלא יופיע. אבל לנו האמנים יש אחריות – להיות חכמים יותר מהפוליטיקאים".

דוברים נוספים בכנס היו ראש איגוד מעצבי הבמה בישראל בנצי מוניץ, חוקר התרבות ניסים קלדרון, השחקנית והבמאית דליה שימקו, אשת התקשורת מירב מיכאלי והמחזאי דן אלמגור. קלדרון אמר כי "מאחורי חרם האמנים על אריאל עומדת המחשבה שהכיבוש איננו עוד ויכוח פוליטי. זו לא סריטה, זה סרטן, סרטן שמסכן את שאר מערכות החיים בישראל. ... האנשים שמוחים נגד אריאל מגינים על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יותר מהאנשים שגרים ובונים באריאל".

שימקו, מצדה, אמרה שאין זה נכון שהכנס עוסק בכיבוש, כי "חשוב לזכור שרוב האנשים שיושבים פה נמצאים במיעוט ולא בשלטון, שלטון שנבחר באורח דמוקרטי. לכן השאלה היא האם השלטון מכבד את אלו שנמצאים במיעוט. לא רלוונטי אם הכיבוש לגיטימי או לא. מה שרלוונטי זה ששרת התרבות מנסה לפגוע בתרבות בגלל דעות כאלה ואחרות. מחר זה יכול להיות שלטון אחר שיבקש למנוע דעות ימניות וגם אז מן הראוי שנמחה". שמקו סיימה את דבריה בקריאה לשרת התרבות "להכיל דעות שאינן ערבות לאוזנה ולהוכיח שהיא באמת שרת התרבות של כולנו".

מיכאלי, שעלתה לאחר שימקו, קבלה ואמרה ש"אי אפשר לדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית בלי לדבר על הכיבוש" ואילו אלמגור הציע לארגוני היוצרים לחתום על הצהרת נאמנות למדינה, אך רק בתנאי שהממשלה תחתום על "אמנת ז'נבה, האמנה לזכויות האדם, האמנה לאי הפצת נשק גרעיני ועל עשרת דברות – כולן אמנות שישראל טרם חתמה עליהם", כלשונו.

בסיכום הכנס לא התקבלה שום החלטה אופרטיבית מלבד הקמת הפורום שיאגד את ארגוני יוצרי התיאטרון השונים. לטענת ניניו, ייפעל הפורום להקמת מועצת תרבות שתפעל במתכונת ה-Arts Council הבריטית ושתקבל את תקציב התרבות ישירות מן האוצר ותחלקו על פי קריטריונים אמנותיים בלבד.