פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משכב בהמה: על "החיה הגוועת" של פיליפ רות'

      ב"החיה הגוועת" מוכיח פיליפ רות' גם הפעם שפורנוגרפיה יכולה להיות חלק מהתרבות - אם היא מבריקה ושנונה כמו שלו, כמובן. דוד רוזנטל פריץ החתול

      אם צריך לבחור את השנים המשמעותיות ביותר של מהפכת החופש והמין האמריקאית של שנות ה-60 וה-70, אפשר לשים את האצבע על שנת 1969 ששמה חותמת על התהליך ו-1972 שהביאה אותו סופית אל המיינסטרים. בשנה האחרונה של הסיקסטיז סגרו רבבות את הכביש המהיר של אפסטייט ניו יורק בפסטיבל וודסטוק המונומנטאלי, ג'ון לנון הפך את המילה
      "peace" לסמל היפי מובהק ו"קאובוי של חצות" היה לסרט הראשון אי פעם בדירוג X לזכות באוסקר. ב-1972 שחרר ראלף באקשי את סרט האנימציה המהפכני "פריץ החתול", סאטירה עצמאית ששפכה אור נוסף על אותו דור חסר גבולות, בילי פול טיפס לראש המצעדים לאחר ששר כיצד הוא מצמיח קרניים לבעלה של גברת ג'ונס, ג'ון ווטרס הפציע עם "פינק פלמינגוס" וסרטים פורנוגרפיים כמו "גרון עמוק" ו"מאחורי הדלת הירוקה" חדרו ללב הקונצנזוס.

      גם פיליפ רות', מגדולי הסופרים האמריקאים של המאה ה-20, חרת את עצמו מחדש בתודעה בשנים הללו, כשהוא עושה זאת בהתאם לרוח התקופה. ב-1969 הוא הוציא את הספר שהפך אותו למגה-סלב, "מה מעיק על פורטנוי" (שתורגם לאחרונה בשנית על ידי אסף גברון), על אותו רווק יהודי שסובל מגודש מנטאלי ופיזי ומשחרר, תוך כדי שיחה עם הפסיכיאטר שלו, את כל מה שיש לו בראש ובביצים היהודיות שלו שנתקפו חרדה בזמן הביקור בישראל. שלוש שנים מאוחר יותר, יצר רות דמות אחרת – זו של איש הרוח דייויד ק?פ??ש, שב"הש?ד" התעורר יום אחד בתור חזה נשי במשקל של 70 ק"ג. ספר זה היה שילוב מעוות בין "הגלגול" של קפקא ל"החוטם" של גוגול, כשהוא מתאר את העולם מנקודת מבטו של שד שבא במגע עם ידי גברים. ב-1977 חזר רות עם דמותו של קפש ב"פרופסור התשוקה" וב-2001 השלים טרילוגיה עם "החיה הגוועת", שראה אור בעברית בימים אלה בתרגומו המצוין של אמיר צוקרמן.

      בניגוד לפורטנוי, קפש, מבקר נחשב ומרצה לתרבות ואמנות במכללה בניו יורק, לא מוטרד מהמוצא שלו ולא חווה טראומה מארץ ישראל. הוא קודם כל אמריקאי, בעיקר משום שהיהדות שלו אפילו לא מהווה מכשול בדרך אל הדבר שהוא אוהב יותר מכל - הואגינות של תלמידותיו לשעבר. העיקרון של קפש ברור: לא לבוא במגע עם אף אחת מהן עד מסיבת הסיום ללימודיה אצלו, ולא לשמור איתן על קשר. עד שבאה קונ?סו?א?ל?ה קס?ט?יו, בת למהגרים קובנים ותיקים מהמעמד הגבוה, ומסובבת לו את הראש. השנים הן כבר שנות התשעים, אבל קפש בן ה-70 עדיין מסרב להתנתק מהתקופה ההיא שבה כולם היו מזיינים את כולם, בלי קונדום. העירוב בין התאווה והקנאה שחש כלפי קונסואלה, התיעוב ממוסד הנישואין והערגה לימי הזוהר של הסיקסטיז הליברליים, יוצר קוקטייל הזוי של מונולוג משתפך מול הפסיכולוג שלו (במקרה הזה את/ה, הקורא/ת) מהול בניחוח חזק של מוות.

      פורנוגרפיה, אבל עם סאבטקסט

      ביטוי כמו "החיה הגוועת" הוא סוג של אוקסימורון. אמנם, דינה של כל חיה למות, לעתים קרובות באיטיות ובחוסר ישע, אולם הקונוטציה הישירה ל-Animal היא ליצור פראי, דורסני, בועט לכל הצדדים ובלתי מבוית, בדיוק ההפך ממוות. אצל קפש המונחים הללו הולכים יד ביד; הוא מבין שהוא מזדקן, אבל מסרב להשלים עם העובדה הזו. הזין הוא הכלי היחיד שלו להוכיח שהוא רלוונטי בעולם (עמוד 36): "האם גבר בן שבעים עדיין צריך להיות מעורב בהיבט הבשרים של הקומדיה האנושית? להיות בלי התנצלות זקן בלתי נזירי שעדיין רגיש למה שמרגש מבחינה אנושית? זה לא המצב כפי שסומל פעם במקטרת ובכסא נדנדה... אני תופס שאני לא יכול לסמוך על אמות המידה של מבוגרים אחרים". זו גם הסיבה העיקרית לקנאה שלו לקונסואלה (עמוד 37): "בפרשות האהבים האובססיביות האלה, אתה לא עצמך הבוטח, לא כשאתה בתוך הקלחת ולא כשהגיל של הבחורה הוא כמעט שליש מגילך".

      אפשר לתאר את הספר כארוטי, אולם יש להודות: גם במקרה הזה, כמו במקרים קודמים אצל רות', הוא מייצר פורנוגרפיה. האוויר שלו לא מורכב ממולקולות ענוגות של מין נקי ומהפנט, אלא מחומציות של סקס מלוכלך, שמדיף ניחוחות בהמיים ונשטף בדם עכור של מחזור נשי. אלא שהוא פיליפ רות' ומותר לו. באמת שמותר לו, כי הדבר האחרון שאפשר להגיד על "החיה הגוועת" הוא שמדובר ברומן זול וחסר חשיבות. אפילו המשפטים הפשוטים ביותר נקראים כמו שירה צרופה (עמוד 15): "העשורים שמאז שנות השישים עשו עבודה ראויה לציון בהשלמת המהפכה המינית. זה דור של מוצצות מדהימות. מעולם לא היו כמוהן בקרב נשים צעירות במעמדן". גם התובנות מרחיקות הלכת גורמות להשתאות ומשיבות על השאלה, כיצד אחרי כל השנים הללו עדיין שומר עצמו רות' בפסגה הגבוהה של עולם הספרות (עמוד 60): "אם כי עכשיו אפילו גייז רוצים להתחתן. נישואי כנסייה. מאתיים, שלוש מאות עדים. וחכה שיראו מה קרה לתשוקה שהביאה אותם להיות גייז מלכתחילה. ציפיתי ליותר מן החבר'ה האלה, אבל מתברר שגם בהם אין ריאליזם".

      "החיה הגוועת" הוא עוד הסבר לנוכחות החזקה של רות' בחברה האמריקאית של חמישים השנים האחרונות, ספר שייסוריו מוחבאים היטב תחת שכבות של שנינות, רהיטות, חשיבה רחבת אופקים ואסוציאציות מלאות הומור שמעידות על גאונות. בסופו של דבר, היחיד שנשאר עם ביצים כחולות הוא פרופסור קפש. לכם יהיה קל יותר להשפריץ מהנאה.

      פיליפ רות', "החיה הגוועת", תרגום: אמיר צוקרמן, 126 עמודים // זמורה ביתן