פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחלת ילדות: על האלבום החדש של קיד קאדי

      האלבום החדש של קיד קאדי שוב מוכיח שמדובר באמן אמיץ וחריף, אבל כזה שהקונספט שלו לא סוחב מספיק כדי להיות טוב באמת. איל רוב יום ולילה

      לפני הכל, חייבים לתת לקיד קאדי ריספקט על האומץ ללכת עם אמת מסוימת עד הסוף, גם אם לא ממש ברור הכיוון אליו היא מושכת. קיד קאדי אוהב לומר על עצמו שהוא איש מורכב, שהוא מדבר במילים ולא במטאפורות ובכלל הוא איש די עצוב בסופו של עוד טור. ובודד. מאוד בודד. כמו האיש ההוא על הירח שעדיין מרתק את דמיונם של מתבודדים עם נטייה אובדנית וחיבה יתרה לסמים פסיכדליים. אז לאחר שנתנו באמת ריספקט על האינטגריטי האמנותי והאומץ להיות שונה בתעשייה שאוהבת עוד מאותו הדבר, יש את המוזיקה – התוצאה של כל המסע הזה - להתייחס אליה.

      והמוזיקה, כמו האמת של יוצרה, לא אחידה. לא ברור הכיוון שאליו היא מנסה לסחוב כמה שיותר אנשים מלבד האיש שיצר אותה. המוזיקה באלבום דורשת מידה הגונה של סבלנות בתקופה בה לאף אחד אין מושג מה זה בכלל; הרבה מאד זמן פנוי; מנטליות של בן 23 בתקופה לא טובה במיוחד ונגד כל העולם; ורצוי לשים ליד גם שקית מלאה של צמחים שנמדדים ונקנים בגרמים.

      אם באלבום הקודם של קאדי זה היה בגדר חידוש, המשכו עלול להיתפס לאחר כמה האזנות חטופות כפיהוק שמקוטע בכמה סטירות מעוררות, וזהו. הרי רוב האנשים, בהנחה שיש עוד כאלו ששומעים אלבום שלם, מעניקים במקרה הטוב לכל אלבום רק כמה האזנות רופפות - לפיכך יהיו כאלו שימהרו לחרוץ את דינו של האלבום לשבט.

      קיד קאדי (GettyImages , Kevin Winter)
      לא לחפף את האלבום, גם אם לא צפויה התגלות. קאדי (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אלו שיעמיקו להאזין לא יחוו איזו התגלות מצמררת של חסד מופלא, אבל כן יזכו לבקר בזהירות רבה בכמה יקומים חיצוניים למציאות שלהם. בדיוק היקומים שעליהם הצביע קאדי ביד אמיצה באלבומו הקודם, "Man on The Moon", שהיה האלבום הראשון של היפ הופ פוסט "808s & Heartbreak" של המנטור שלו, קניה ווסט.

      "Man On The Moon" לקח את כל הספייס אודיטי הלבן אל עבר חורים שחורים בנשמתו של איש אחד, שבלי להתכוון יצא לו להיט ענק ("Day 'N' Nite"), ואיתו ערימה של לחצים חדשים להתמודד איתם. אז, הוא אכן יצר אלבום שלם, שחרף מגרעותיו המעטות, היתה שם מחשבה ויישום מעשי של אלבום קונספט של איש בודד מול העולם. באלבום החדש, "Man On The Moon II: The Legend of Mr. Rager" קאדי ממשיך לפרוע את אותו שטר, עם יותר כוונה, אבל עם פחות חיוניות ורעננות בנקודת המבט שלו. הדבר מתבטא גם במילים, בחצאי ההוקים שהוא זורק פה, ובעיקר בביטים שהיו נקודת האור הבוהקת של האלבום הקודם.

      לוקח זמן לכל העניין להתרומם: אולי בגלל שיר הפתיחה המצוין בו סי-לו שר פזמון ובאמת מעיף את העניין לשמיים. אחר כך קאדי צולל כמו הסטלנים האלו שנתקעים באמצע משפט ושוכחים מה הם רצו לומר מלכתחילה: זה תמיד מצחיק בפעם הראשונה אבל אחושרמוטה מעצבן בפעמים אחרי כן. שירים כמו "Marijuana" שנשמע כמו הכלאה בין קולדפליי ל-UGK, מצליחים איכשהו לעבוד חרף הנושא הנדוש שלו, אך "Mojo So Dope" סוף סוף מביא משהו חדש לקססה הזו של קיד קאדי ולוקח את האלבום למקום הנכון – מוזיקה על אמת ולא תרגיל גודארי אך סטודנטיאלי במהותו.

      עטיפת האלבום "Man On The Moon 2: The Legend of Mr. Rager" של קיד קאדי (יח"צ)
      אבאל'ה תחליט - או אירוסמית' או ראן DMC. עטיפת "Man On The Moon II" (צילום: יח"צ)

      Emile, הכוכב של האלבום הזה, חתום על הביטים הטובים באלבום וכאן - ב-"Mojo So Dope" - הוא ממש מבריק. הוא יוצר איזה אופק מוזיקלי מעניין, שטיח אפל של כוכבים רחוקים להגיע אליהם עם הוק פשוט, קלידים נימוחים ואיזה ריחוף עשן של דגימה מרוחקת כמו הגלקסיה ההיא שקאדי מנסה לגלות לנו. המומנטום שהשיר הזה נמשך גם עם "Ashin' Kusher" שהוא יחסית הכי היפ הופ אולד סקולי במהותו באלבום הזה ובקיצור - סבבה של שיר, מה שקשה מאד לומר על "Erase Me" האיום והנורא, שיר שמסריח מכל מה שגרוע בחיבור הנואל בין רוק להיפ הופ כשהוא מבוצע על ידי מישהו שלא החליט באיזה צד הוא רוצה להיות, זה של ראן DMC או זה של אירוסמית'. הבית של קניה ווסט בשיר, חביב ככל שיהיה, לא מונע ממנו להוריד את הסטלות גם לאוהדיו הגדולים ביותר של הבחור הצנום מקליבלנד שנהיה פתאום נסיך המאגניבים מברוקלין, שגם הם הגיעו ממקומות שכוחי אל, אף יותר מקליבלנד.

      גם "Wild'n Cuz I'm Young" הוא לא משהו שלא שמענו כבר מה-Cool Kids לפני שנתיים, שלא לומר העתק די דהוי וחנוני של המנון הגטו של השנה "Why? Where? What" של קינג פנטסטיק, כי אם כבר Wild'n אז שיהיה גאנגסטה עד הסוף. האלבום מקבל את הגיבנת השנייה שלו עם שני שירים משעממים תחת, וחוזר לטייל בספרות הפינק פלוידיות (כן, כן) שקאדי מנסה להשיג עם "Mr. Rager". השיר די דומה למה שניסו הרביעייה הכי מושמצת במאה ה-21 לעשות, ואכן השיגו בקלילות, במאסטרפיס שלהם "Echoes".

      חברי להקת פינק פלויד (AP)
      מעריץ את המושמצים. פניק פלויד (צילום: AP)

      ברגעים כאלו מתגלה החולשה הגדולה של קאדי כמבצע. הוא לא בדיוק זמר, וגם לא הראפר הכי מהיר או מיוחדג' בפלואו שלו. הוא האיש הרגיל הזה, מופנם, כן ואמיתי ככל שהוא – והא אכן כזה – עם יומרות בגובה השמיים. זה עלול להיות לרועץ ויש תחושה בכמה שירים שכל ההרפתקה הפסיכדלית הזו טיפה גדולה עליו עדיין. לקאדי יש הרצון, הידע, הסקרנות, והאומץ ללכת בשבילים שרק מעטים מעיזים להסתכל עליהם מרחוק אבל במאני טיים – אאוטקאסט הוא לא. גם לא קייג', או Company Flow למי שזוכר אותם מהניינטיז.

      אז כמו שאומרים, עם היד על הלב, לקאדי יש עוד הרבה מה לתת לעולם, זה ברור. הוא אמן, כפי ששירים כמו "These Worries", שוב עם אמיל וגם עם מרי ג'יי בלייג', מוכיחים; אבל במושגים של אלבום עם 17 שירים וקונספט רחוק ויומרני, זה טיפה מייגע. כבוד כבוד, אבל בסופו של אלבום המוזיקה צריכה לדבר וזו של קאדי עדיין לומדת. תנו לה זמן ואשכרה תוכלו לשיר איתו ביחד. בינתיים הבמה של "אני נגד העולם" שמורה בלעדית לקניה ווסט.

      קיד קאדי, "Man On The Moon II: The Legend of Mr. Rager" (ייבוא: הליקון)