איזי פארק: על ההופעה של לינקין פארק בתל אביב

(צילום וידיאו: דייב שחר; עריכת וידיאו: דורון שטיין; צילומי סטילס: נמרוד סונדרס)

לפני כשבוע לינקין פארק זכתה בפרס "המופע החי הטוב בעולם" בטקס MTV אירופה. למתבונן מבחוץ, לפחות זה שעבר את גיל 14, אין לזכייה הזו משמעות גדולה מדי. מה כבר יש להרכב כזה - שמבחינת עיצוב הבמה לא באמת מתחרה עם אקטים שהיו פה בשנתיים האחרונות כמו דפש מוד ומדונה - להציע כדי לזכות בתואר שכזה? את התשובה לשאלה זו סיפקה הלהקה אמש (שני) בפארק הירקון ועשתה זאת בשיא הכוח, ככשילבה בין מעמדה כלהקת אצטדיונים והסטנדרט שמתחייב ממנו לבין נשמה, אנרגיה וקרבה לקהל. בניגוד ללא מעט להקות מבוססות שמאחוריהן מכירות של עשרות מיליונים, לינקין פארק הם להקה שעל הבמה הופכת צעירה, רעבה ומסורה לידיים המונפות לכיוונה, וזאת, כאמור, מבלי לוותר על הרמה הגבוהה המצופה ממנה כלייב שואו.

המשמעות המוזיקלית של הדברים היא שלינקין פארק בהופעה היא קודם כל להקת מטאל ורק אחרי זה הרכב היפ הופ: באסים רועמים, דיסטורשנים בווליום מקסימלי וגרואולינג די משכנע של צ'סטר בנינגטון, שאם להקות רוק כבד היו תחרות ריאליטי, בנינגטון היה מנצח בהינף SMS. האפקט של העיבודים הכבדים יחסית לשירי הלהקה הפך את כל שירי האלבום החדש והשונה מאוד שלה, "A Thousand Suns", למשהו שהקהל יכול להתמודד איתו ("Empty Spaces" למשל), גם אם בציפייה המובנת ללהיטים שהביאו את לינקין פארק לעמדה שגם בישראל הם יכולים להביא למעלה מ-10,000 צופים, שזה בפירוש הישג לא מבוטל.

בין לבין, בנינגטון, מייק שינודה ובראד דלסון, הטריו המוביל של הלהקה, ניצחו על אנסמבל שלא טועה - כי כמו שאיציק זוהר אומר , ברמות האלו אתה לא אמור לטעות. ובאמת, מרשים מאוד לצפות בליקין פארק (כמו גם בווידאו ארט שליווה את המופע), גם אם המוזיקה שלהם היא לא הדבר המתוחכם והטוב ביותר שנחת בישראל, בלשון המעטה. למעשה, לינקין פארק היא אפילו לא להקת הרוק הכבד הטוב ביותר שהיתה בישראל בחודשיים האחרונים – הריח המתוק שאפף את ערב הניצחון של אוזי אוסבורן באותו הפארק בדיוק עדיין ספוג בדשא.

אבל אם יש חוט שמחבר בין ההופעה בישראל של 30 שניות למאדים, גם לא בדיוק שמנת מוזיקלית, לזו של לינקין פארק, זו בדיוק היכולת לבצע שירים שלא אומרים כלום על החיים שלך (ואם כן, שיהיה בהצלחה בבגרויות) באופן שיגרום גם למאזין מנוכר לעשות אייר גיטאר.

הביצוע ל-"Shadow of the Day", שמבחינת בניית המתח מזכיר באופן מפחיד את "With Or With Out You" של U2, כמו גם הביצועים ל-"One Step Closer" וכמובן ל-"In The End", הראו שכושר ההישרדות של לינקין פארק לא נובע אך ורק מחילופי דורות בקרב מעריציה אלא גם מהיכולת שלהם ללכוד איזושהי אותנטיות ואמינות שחסרות ללהקות טובות ממנה בהרבה על במה. לכן, בסופו של דבר, מעריצי הלהקה זכו לתמורה מלאה לכספם, ואלו שאינם מעריצים קיבלו הסבר מפורט ומנומק למיקומה של הלהקה בצמרת המופעים המבוקשים בעולם.