פרק ראשון: "חדר"

ג'ק בן ה-5 נולד בחדר, גר בו יחד עם אמא שלו ולא יצא ממנו מעולם. פרק ראשון מתוך "חדר" של אמה דונהיו, המסופר בקולו הריאליסטי והמצמרר של ילד

  • אמה דונהיו
מערכת וואלה! NEWS

מתנות

היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"

"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.

"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"

"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."

"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שק?ריתי בבטן שלך."

"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר ו?ו?ו?ו?ש.

אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.

"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."

"כמה שניות?" אני שואל אותה.

"מיליוני מיליונים."

"לא, אבל כמה בדיוק?"

"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.

"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."

היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."

"במה בעטתי?"

"בי, ברור."

אני תמיד צוחק בקטע הזה.

"מבפנים, ב?ו?ם ב?ו?ם." אמא מרימה את הטי ש?רט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."

אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."

"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל ת?רמו?ס?ט?ט בשביל לחמם את האוויר.

אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.

"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"

"מה זה, מה זה?"

"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."

"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"

"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."

"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"

"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.

"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."

"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"

אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות ס?ק?טב?ו?רד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נ?נ?נ?נ?נ?נ?נ? אחורה על פוך ועושה עליו ס?נו?ב?ו?רד ב??מקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?"

"לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.

"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."

היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."

אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"

"ישנת," אמא אומרת.

"איך עשית תמונה מתוך שינה?"

"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את המנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"

"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."

"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."

"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."

היא קצת צוחקת.

אמה דונהיו, "חדר", תרגום: קטיה בנוביץ', 343 עמ' // ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully