פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שואה 2.0: על "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי

      "שתיקת הארכיון", סרט התעודה המדובר של יעל חרסונסקי, מצליח לטלטל גם את מי שגדלו על אתוס השואה והגבורה ויש להם מאגר מן המוכן של תגובות רגשיות לאירוע הבלתי נתפס

      עבור כל מי שלא חי באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, השואה מעולם לא היתה. היא קרתה אמנם, אבל היא – כשלעצמה, ככזו, כשואה – לא היתה. כל מה שהיה ועודנו ישנו זה זיכרון השואה, שהוא לעולם לא זיכרון אישי ושבישראל מתורגם על פי רוב ללקחי השואה. כל ניסיון להתקרב אל האסון שעבר על קרבנותיה, לחוש אותו בגופך ולו לרגע, תמיד מצריך מהדמיון לחצוב לעצמו מחילה צפופה מבעד לשכבות על גבי שכבות של מילים מיותרות. נסו, למשל, להיזכר מתי היה יום השואה האחרון שבו לא הוזכרה המילה "אירן" לצד הדיבורים על האוד שניצל והאוד שנמוג. סביר להניח שפשוט תגלו שם את שמו של צורר אחר שבא לכלותינו – למרבה נוחותם של הדוברים.

      אך לא רק תכריכי הלקחים שבהם אנחנו עוטפים בכל שנה מחדש את גופותיהם של הקרבנות חוצצים בינינו לבין השואה. גם דבריהם של הניצולים עצמם, מרגשים וחשובים ככל שיהיו, היוו מאז ומעולם לא יותר משביל עקבות, שאמנם סימן את הדרך אל אותו לא-נודע גדול ומאיים אך תמיד נעצר בפתאומיות בחומה בצורה של "מילים אינן יכולות לתאר". אנחנו, המאזינים או הקוראים, לרוב נותרנו עם אמפטיה במקרה הטוב, רחמים במקרה הרע ורחמים עצמיים במקרה הגרוע, אך לא עם החוויה עצמה. ספרו של דויד גרוסמן "עיין ערך: אהבה" הוא אולי התיעוד העמוק ביותר של הכישלון הבלתי נמנע הזה להחיות מחדש את השואה; והתאבדותו של פרימו לוי – האיש שהצליח יותר מכולם לגבור על מכשול המילים – נדמית כעדות מוחצת לכך שתמיד יישאר בשואה משהו שמי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין.

      אל החלל הריק הזה שמותירות המילים נכנסים התמונות והסרטים המעטים ששרדו את המלחמה ותיעדו את האסון. לכאורה, מעצם טבעם הלא-מילולי, מהווים אלו הסיכוי היחיד שיש לנו, החיים 70 שנה אחרי, לחוות ולהכיר באופן בלתי אמצעי את שקרה ליהודי אירופה במלחמה. דרכם, אנחנו כביכול יכולים ממש לראות את זה בעיניים שלנו ולהרגיש כאילו אנחנו שם ביחד איתם. אלא שהדגש כאן הוא על המילים "לכאורה", "כביכול" ו"כאילו". שכן עצם המחשבה שאין לנו אלא להודות לנאצים עצמם ולאובססיית התיעוד שלהם בעבור האפשרות לדמיין ולהפנים ביתר מוחשיות את המוראות שהם עצמם חוללו, מיד שמה בסימן שאלה את טיבה של החוויה. זו בדיוק נקודת המוצא של "שתיקת הארכיון", סרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, שמוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב ושבעתיד ישודר ב-yes.

      שתיקת הארכיון (יח"צ)
      חושף עד כמה מבויים היה הסרט הפסבדו תיעודי על חיי הגטו (צילום: יח"צ)

      כולנו מכירים מסרטי השואה הרבים שראינו את הסצנה שבה ארבעה גברים, לבושי שחורים ועבי זקן, נראים עומדים על פי בור עמוק ומשקיפים באי נחת על גופות עירומות ושדופות המוטלות אליו בעזרת מגלשה. ובכן, מסתבר שהסצנה הזו ועוד רבות שכמותה לקוחות מתוך סרט תעמולה נאצי שנקרא "הגטו" ושצולם בגטו ורשה ב-1942, כחודשיים לפני שהחל הגירוש למחנה הריכוז טרבלינקה. אמנם, העבודה על הסרט נעצרה בשלבי העריכה והוא מעולם לא הושלם, אבל מאז שנמצא הוא נתפס כתיעוד אמין, גם אם לא נטול-בעיות, של החיים באותו רובע ארור שבין חומותיו נכלאו כחצי מיליון יהודים. על פי הסרט, היו שני סוגים של יהודים בגטו: אלו שחיו בעוני וסבל נוראיים, ואלו שלכאורה נהנו מחיי נוחות ופאר. אלא שהדגש, כאמור, הוא על המילה "לכאורה", שכן לפני קצת יותר מעשור התגלה באחד הארכיונים שנותרו מימי הנאצים סליל נוסף ובו קטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה ושמוכיחים עד כמה מבוים היה הסרט הפסבדו-תיעודי הזה. "שתיקת הארכיון" מביא את סיפורו של הסרט.

      שתיקת הארכיון (יח"צ)
      אנחנו, החיים בישראל של שנות האלפיים, כבר מכירים טוב מדי את תמונות העוני והסבל הללו. (צילום: יח"צ)

      לצד הסצנות שמרכיבות את "הגטו", שמוצג במהלך "שתיקת הארכיון" במלואו, שילבה הבמאית את הטייקים החוזרים ונשנים של אותם קטעים מבוימים שנכללו בו. שוב ושוב התבקשו אנשי הגטו לעבור באדישות על פני הגופות שנערמו ברחובות. שוב ושוב התבקשו יהודים אמידים למראה להיכנס בדלתו של אטליז בעודם פוסחים על שני ילדים רעבים המביטים בערגה על נתח הבשר שתלוי בחלון. שוב ושוב – עד שהמצלמות תפסו את הטייק המושלם. הטייקים הללו מאירים באור מפוקפק למדי את כל יתר הסצנות שבהם נראים יהודים סועדים במסעדות, משתזפים על גגות, רוקדים במסיבות וחיים בבתים מרווחים. אל כך מתווספים קטעים מתוך יומנים אישיים שהותירו אנשי הגטו מאחור, ובראשם זה של ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב, המוקראים לאורך "שתיקת הארכיון" ומספקים עדות נוספת לתחבולה הנוראה שניסו התועמלנים הנאצים לעשות.

      עוד עדות חשובה היא זו של וילי ויסט, היחיד מבין חברי צוות הצילום הגרמני שנחקר עם תום המלחמה, שקטעים מתוך חקירתו מומחזים ומשולבים אף הם ב"שתיקת הארכיון". אך יותר מכל, אלו הם חמשת ניצולי הגטו שחרסונסקי צילמה בזמן שהקרינה בפניהם את הסרט הנאצי אשר מעניקים לסרטה את המטען הרגשי הכל כך ייחודי לו. שכן הנאצים אולי זייפו את העושר, אבל העוני חיכה להם שם מוכן ואותו הם רק היו צריכים לתעד. וכך, בין סצנות מתוך "הגטו", שילבה חרסונסקי את מבעיהם המשתנים של חמשת הניצולים נוכח המפגש בין זיכרונותיהם לבין המראות הניבטים אליהם מהמסך. והיבט זה של סרטה הוא שמבדיל אותו מכל יתר סרטי השואה שראינו עד כה. לא רק בגלל המציאות הכפולה שהמפגש הזה – בין העבר המתועד לבין העדים שחוו אותו על בשרם ופוגשים בו מחדש – חושף בפנינו; אלא בעיקר בגלל שהאיפוק והאצילות שבהם חמשת הניצולים נושאים את חששותיהם ואת כאבם ("מה אם אראה כאן את אמי?", שואלת אחת מהם) רק מדגישים עד כמה נרפים ועילגים, רגשניים ומלאכותיים הם רוב הניסיונות שלנו, הצופים בהם, להותיר את זיכרון אסונם חי.

      שתיקת הארכיון (יח"צ , באדיבות ארכיון הסרטים הלאומי הגרמני)
      מספקים עדות נוספת לתחבולה הנוראה שניסו התועמלנים הנאצים לעשות. (צילום: יח"צ)

      חרסונסקי הבינה שכשם שלא ניתן להציג את "הגטו" מבלי לחשוף את הזיוף שבסיס הסצנות המבוימות שבו, כך גם אי אפשר להשאיר כפשוטם את אותם קטעים שבהם מהווה הסרט תיעוד אמין של החיים באותו רובע יהודי מקולל. שכן, אנחנו, החיים בישראל של שנות האלפיים, כבר מכירים טוב מדי את תמונות העוני והסבל הללו. התגובות שלנו אליהן מושרשות בנו מילדות ואנחנו שולפים אותן מן המוכן בכל יום שואה ובכל טקס זיכרון, מצטטים את הקלישאות שלימדו אותנו ודומעים את דמעות שהורו לנו. ובמכאניות הזו טמון זיוף גם כן.

      אמנם, מדובר זיוף מסוג אחר, זיוף שניתן לכנות אותו גם שכבת הגנה (מה שמסביר אולי מדוע "שתיקת הארכיון" הוגבל בארצות הברית לצפייה מגיל 17 ומעלה, שם המראות הללו אינם מצויים בתפריט התרבות השנתי של ילדי הגן), אך עדיין מדובר בזיוף. והאופן שבו "שתיקת הארכיון" מצליח לחדור דרכו הוא בדיוק ההיבט החדשני שבו.

      באמצעות אותם חמישה עדים, חרסונסקי לא רק מציגה לנו את המניפולציות שניסו הנאצים לעשות בבואם לתעד את החיים בגטו ורשה; היא גם לא רק מציגה לנו את המציאות המצמררת של החיים הללו כפי שמעולם לא נתקלנו בה; אלא היא בעיקר מציגה בפנינו איך ראוי לצפות במציאות הזו. כאן בדיוק טמונה גדולתו של סרטה: בהצלחתה לפרוץ את חומת המגן שיצקו 70 שנות דיבורים על השואה.

      לכו לראות את "שתיקת הארכיון". הניצולים ש"מככבים" בו כבר יראו לכם מה לעשות איתו. ומי יודע? אולי בסופו יתמזל מזלכם וגם לכם - לשם שינוי - פשוט לא יהיה מה להגיד.

      "שתיקת הארכיון" מוקרן בימים אלו בסינמטק תל אביב וישודר ב-26 בינואר בערוץ yes דוקו