משרד הפליטה: על סיום העונה של "המשרד"

בואו נודה על האמת: העניין הזה עם "להעביר את דביר" כבר מזמן יצא לנו מכל החורים. שיעבור, שלא יעבור, רק בחיאת, שהנודניק יעביר את עצמו מהעיניים שלנו. במחי קמפיין אחד הצליח דביר בנדק להעשיר משמעותית את חשבון הבנק ובמקביל להמאיס את עצמו אחרי קריירה סימפטית כשחקן משנה. אלא שאז הגיע התפקיד הראשי ב"המשרד" והשכיח הכל. המימיקה המושלמת, הנוכחות הפיזית, הפה המלוכלך, השתיקות, הפאסיב אגרסיב, הטירוף, הפגיעות והפאה המבריקה, שהיא אחת הגיבורות הראשיות של הסדרה בלי לומר מילה. הבוס של דביר מזכיר יותר את זה של ריקי ג'רווייס מאשר את את זה של סטיב קרל, ומצליח להיות לא פחות טוב משני הגאונים הללו.

סיום העונה של "המשרד" מבהיר עד כמה באמת תפקידה של מלי לוי בסדרה הוא סוג של רגע מפתח בטלוויזיה הישראלית. התהליך שעבר על דנה, דמותה של לוי בסדרה, עבר על לוי עצמה בקרב תעשיית הטלוויזיה: לוי נחשבה ליצור טלוויזיוני שאפשר לדרוך ולרמוס אותו, פשוט כי היא נראית ממש טוב, נשואה לכדורגלן וגם עד כה לא נתפסה כעיפרון המחודד ביותר בקלמר הציוד המשרדי שמונפק לכל מזכירה המצטיינת. במהלך כל העונה עברה לוי תהפוכות עלילתיות כשבכולן הפגינה רגישות ודיוק מרשימים גם ביחס לשחקניות ותיקות ממנה בהרבה. למעשה, הסכנה הגדולה של לוי היא שדמותה של דנה תהפוך לאיקונית ממש, ותקשה עליה להפגין את כישרונה בתפקידים דרמטיים-קומיים בהמשך הדרך, כששם מחכה לה תחרות רצינית מצד רותם סלע של "אבודים באפריקה". במקרה של קרב צמוד, ייתכן וניאלץ לחזור להכרעה באמצעות תחרות החולצה הרטובה.

לכאורה, זו היתה נקודת החולשה של המשרד. מה הם דוחפים לנו שוב את המלחמות ואת הערבים לתוך פורמט שבגירסאות החו"ליות שלו חוגג את היומיומי, האישי והאזרחי? אלא שהפוליטיקה חודרת ממילא ליומיומי, לאישי ולאזרחי הישראלי. אין משרד שלא מדברים בו על מלחמות, אין אחד שלא מלגלגים בו על הערבים, האתיופים, הנכים וההומואים, ובעצם אין מקום עבודה שלא עובר על קורות החיים בקפידה כדי לסנן אנשים מהזן שהוזכר קודם. וייל קיבל אותם למשרד שלו כדי להחצין את מה שכולנו חושבים ומפחדים להגיד בפרצוף, כדי לחשוף עד כמה אנחנו שטופים בשנאה ובדעות קדומות. למלחמה הישראלית לא היה ייצוג נלעג יותר במסך הישראלי מאז "פרשת השבוע", והסצינה שבו נוזף משרד שלם בערבי ההומו על כך שהוא מעדיף לאכול בצהרים סושי במקום חומוס תגרום לנו להתבייש קצת בפעם הבאה שניכנס למסעדה ערבית במחשבה שאנחנו תורמים משהו לדו קיום.

הדיאלוג בין אבי ליריב על אלוהים בפרק הלפני אחרון, שמסתיים בשאלה "איפה היה אלוהים בשואה?" ובתשובה המהממת "בפרטים הקטנים?", ממחיש את הטיפול של וייל בשפה ב"המשרד": אין אבן שלא נהפכה, אין קלישאה שלא הופרכה. החל מסדנאות המוטיבציה המגוחכות של הבוס, דרך דיבור של גיקים ותרבות רשת (כולל המשפט הבלתי נשכח "10 דקות זה מצח באינטרנט"), ועד לצבא ופוליטיקה. כשהמילים שאנחנו יורים באוטומט נכנסות לפה של הליצנים מ"המשרד" הן נחשפות במערומיהן – נטולות משמעות, נטולות היגיון, ממבו ג'מבו מתמשך שנולד כתוצאה משטיפת מוח שאנחנו עוברים יום יום על ידי כוחות פרסומיים, פוליטיים ועסקיים חזקים מאיתנו.

לכך מצטרפת החיבה הידועה של וייל לגסויות. האדם שפעם נפרד מ"העיר" עקב צינזור קטע על מין פדופילי פשוט אוהב שהדמויות שלו מדברות על זיונים (עדיף בתחת, אם אפשר) ובמציאות הישראלית הטהרנית, שבה כל איזכור של פישוק ופלייבוי הופך לסערה ציבורית, זה סתם משמח. אחרי הטראומה בערוץ 10, גילה וייל שוב שכמו במקרה של "הרצועה", כדי לפרוח הוא צריך להתרחק מערוצי הברודקאסט, שככל הנראה לא היו מתלהבים מאישה נכה שמחווה בפיה ובידיה תנועה של מין אוראלי.

לא שלבוס של "המשרד" היו חסרים בני מיעוטים להעליב, מנשים ועד ערבים ורומנים, אבל דווקא הייצוג של האתיופי ("קוראים לי אבי, לא אבבה") והמוגבלת פיזית הפך את "המשרד" למיצג מרהיב של מיזנתרופיה ריאליסטית להדהים. כמו במציאות, האתיופי והנכה הם השוליים של החברה, תת-גיבורי משנה שבעיקר מוצגים כמפריעים לתנועה הטבעית של אנשי המשרד. כך, למשל, בפרק שבו אבי ויריב שוכחים את ריקי בחדר המדרגות בדרך לתרגיל ביטחון וכמו הראנינג-גג שבו אבי הבוס ואבי נפגשים בשירותים ועוסקים בשטיפת ידיים להיגיינה.

אלא שוייל לא הסתפק בכך, ויצר אצל שתי הדמויות טוויסט לא שגרתי – ריקי, למשל, היא לא "רק נכה" אלא יצור עם צרכים, ועל פי הסדרה, עם נטייה קלה לנימפומניה. אבי, לעומת זאת, הוא רואה חשבון חסר כל ייחוד, נטול הומור, לא נראה כמו מצטיין באתלטיקה וגם לא עוסק באוכל מסורתי. סתם, עוד בן אדם, שהיחיד שטורח להזכיר את מוצאו וזהותו הוא מנהל המשרד עצמו, שלא מסוגל להכיל את חוסר הייחוד של אבבה, כלומר אבי.

ברגע השיא של השניים, במסיבת הפרידה מאבי, הם מסתכלים בחבריהם למשרד מתערבבים זה בזה, כשכל אחד, מהנכות האישית שלו, לא מסוגל להשתלב באירוע. "את שותה הרבה", אבי אומר לריקי כשבקבוק בירה בידה. "זה בסדר, אני לא נוהגת, בניגוד לזה שדרס אותי", עונה לו ריקי. ואז, אבי שם עליה יד מנחמת ונדמה לצופה שהנה, שני הנידחים והמדוכאים של החברה יתאחדו לרגע של נחת. "עזוב אותי, לך תנחם מישהו באיזה אתר קרוואנים",מנפנפת אותו ריקי, שהרי ברור שעדיף לפרק את האחר במקום להבין אותו.