הצרעות שלי עם נשים: על "הנערה שבעטה בקן הצרעות"

סופרים הם ההורים של הדמויות שלהם. אמנם הם גם המאהבים וחברי הנפש ואנשי הסוד שלהן, אבל בגלל מעשה היצירה, שיש בו בריאה מושלמת, הם ראשית ויותר מכל הורים. יותר מזה, נדמה פעמים רבות, שסופרים מתייחסים לדמויות שלהם ממש כשם שהורים מסוימים מתייחסים לילדיהם האמיתיים – חיים דרכם; מנצלים אותם כדי להעביר לעולם את מה שהם עצמם לא הצליחו להעביר; מפנקים אותם עד בלי שובע, או נוקטים יד קשה וחינוכית.

סטיג לרסון, הסופר השוודי המנוח שאחראי לטרילוגיית "מילניום" המצליחה, בה הופיעו כבר בעברית "נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש", אוהב את הדמויות שלו. גם כשהוא מעביר אותן דרך הגיהנום ובחזרה, הוא אוהב אותן אהבה אמיתית. וזה בדיוק מה שעושה את כל ההבדל.

"גברים ששונאים נשים" היה שמו המקורי והחשוב של הספר שפתח את טרילוגיית "מילניום", ולרסון התעקש שייקרא כך למרות חוסר האפיל השיווקי שלו. למרבה הצער, לרסון מת במפתיע מדום לב בגיל 50 בלבד, וכך צוואתו העקרונית נשארה תקפה רק לשוודיה. במדינות רבות (הטרילוגיה תורגמה ל-45 שפות ונמכרו ממנה מעל 50 מיליון עותקים) בהן תורגם הספר הראשון, הוא זכה לשם הקליט והמושך "נערה עם קעקוע דרקון". ידוע הרי שנערות מקועקעות מוכרות הרבה יותר טוב מהצהרה כבדת ראש בעלת ניחוח של חוג למיגדר.

כך או אחרת, הרוח הפמיניסטית וההומנית של לרסון פועמת באופן ניכר בכל הטרילוגיה: מסתבר שלא רק שהוא גבר שאוהב נשים, אלא שככל שניתן לשפוט מהכתובים שהשאיר אחריו, לרסון היה גבר שאהב אנשים. ועתה, "הנערה שבעטה בקן הצרעות", חלקה השלישי של "מילניום", ראה אור בעברית ולא סתם הפך במהרה להיות רב מכר בקרב כל הקוראים שהתמכרו עוד קודם לכן לליסבת' סלאנדר האנטיפתית והכובשת ומיכאל בלומקוויסט העיתונאי לוחם הצדק.

תחילת הספר עב הכרס נפתח בהמשך ישיר לסופו של "הנערה ששיחקה באש", כשליסבת' סלאנדר, האקרית המחשבים המבריקה ובעלת התושייה הבלתי נתפסת כמעט, שוכבת בבית החולים, פצועה אנושות ונהנית מכדור אקדח שתקוע במוחה. לרסון, איש שהאמין שהפרטים הקטנים נחשבים, לא נותן למציאות המסובכת להחריד להאיט אותו או את הגיבורה שלו, ומושה אותה באיטיות ועקביות מתוך הבוץ הסמיך שהושלכה אליו בסוף הספר הקודם כשהואשמה ברצח כפול.

בסבלנות אין קץ, והשקעה שלא תיאמן כמעט לאור העובדה שמדובר בספר מתח, לרסון תופר את כל הטלאים הפרומים ומשקיע בכל תך ותך את נשמתו. שום דבר לא נשאר ליד המקרה או לשכחה הסלקטיבית של הקורא, שהתרגל כבר שספרי מתח מסתמכים על פתרונות דאוס אקס מאכינה. לרסון, שהיה עיתונאי חוקר ופעיל פוליטי, בדיוק כמו בן דמותו הבדיוני מיכאל בלומקוויסט, ניחן במיומנות של תחקירן מומחה וגישה של פרקליט. ככזה, הוא לא פוסח על אף סעיף ומצליח לגרום לאחת הדמויות היותר קיצוניות בספרות המתח – ליסבת' סלאנדר – להיות אמינה עד העצם בזמן שהיא כמעט גיבורת על. כל זה לא היה מתאפשר לולא היה לרסון מאוהב לחלוטין בגיבורים שלו, וסוחף את הקוראים לאותה אהבה.

כך, בכרך השלישי מתבהרים כל אותם אירועי עבר איומים שנרמז עליהם בצורות כאלו ואחרות ב"נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש". ליסבת' נפלה קורבן לאב בעייתי במיוחד ולמערכת בירוקרטית שלא מתרגשת כאשר מדי פעם נופל מקרה סעד כזה או אחר בין הכסאות – כטיבן של מערכות בירוקרטיות שמושתתות על פקידים שמזיזים ניירות מצד לצד עד שהגיע הזמן להחתים כרטיס. לרסון/בלומקוויסט לא נותן לאדישות החברתית להכריע אותו, ובזמן שהוא מציל את סלאנדר מן הסבך אליו נכנסה בכרך השני (ובל נשכח שהיא הצילה את בלומבקוויסט בעצמה, כך שאין כאן סיטואציית וולט דיסני של "העלמה במצוקה"), הוא גם חושף את שלל השחיתויות והטיוחים במערכות המשפט, הביטחון והרווחה שאיפשרו את הכשל החמור בטיפול בסלאנדר.

עם סיומה, אפשר להכריז סופית שטרילוגיית "מילניום" מהנה עד אין קץ, כתובה היטב ומותחת. חוץ מזה היא בוראת את הדמות הנשית המרתקת ביותר שיצא לי לקרוא מזה הרבה מאוד זמן – אמיצה עד התאבדות כמעט, ומבריקה באופן מבהיל. לא "נשית-נשית" כמו שמצופה מנשים להיות, לא חברותית וחייכנית – שוב, כמו שמצופה מנשים להיות. מושכת באופן בלתי מושך קלאסי, וכובשת לחלוטין. אם לא הייתי בטוחה שליסבת' סלאנדר תעיף לי סטירה מצלצלת, הייתי מבקשת להיות החברה הכי טובה שלה, פשוט מפני שמדובר באדם הכי מרתק ש(בעצם לא) יצא לי לפגוש.

אבל אפילו יותר מכל אלו – אם לחזור לסופרים שאוהבים את הדמויות שלהם – סטיג לרסון הוא כנראה הסופר ההומאני והפמיניסט המעשי האדוק ביותר בנוף הספרות העכשווית. כאשר בלומקוויסט אומר בעמוד 592, "בסופו של דבר הסיפור הזה הוא לא על מרגלים וכיתות בתוך 'ספו' אלא קודם כל על אלימות שגרתית כלפי נשים ועל הגברים שמאפשרים זאת", אפשר לשמוע בדבריו את קולו של ההורה הבורא של טרילוגיית "מילניום".

וזהו העיקר – סופר שלא נתן לעצמו ולקוראיו לשכוח מדוע מראש יצא בכלל לדרך. לרסון כותב על מעללי מתח, אלימות בלתי נסבלת ופיתולי עלילה מדהימים, אבל סביב כל אלו ובינות להם הוא גם עוסק בנושאים שסובבים אותנו ונראים לא אטרקטיביים מספיק כדי לגלות בהם מעורבות: אלימות במשפחה, סחר בנשים, טיוח בחלונות הגבוהים של הממשל, ומדיניות השתקה ויד רוחצת יד שנהנים ממנה רק אותם מתי מעט שהתמזל מזלם להתקרב לסיר הבשר.

אחרי שתשקע מעט היסטריית הטרילוגיה שעסקה בנערה הכי מופלאה בעולם, יש לקוות שכל אוהביה יזכרו גם את האב הנדיב שהמציא אותה, ואת המוטיבציה העקרונית והמוסרית שלו לגדל אותה באהבה שכזו.