"גרשוני גדול עלינו", כותבת האוצרת והתיאורטיקנית שרה ברייטברג-סמל בהקדמתה לקטלוג המלווה את תערוכת הרטרוספקטיבה החדשה ליצירתו רבת השנים של הצייר משה גרשוני, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב לאמנות. "אי אפשר לאלף אותו אל תוך ספר אחד, אל תוך אולם במוזיאון", היא מוסיפה, כאילו מזהירה מפני החסר הידוע מראש. אלא שהתערוכה עצמה, שנקראת בפשטות "גרשוני", מציגה תמונה מאוד שונה מאמירתה הזהירה וההגיונית של ברייטברג-סמל. שכן היא היא מביאה בפנינו רצף כרונולוגי של יצירותיו, המתחיל בעבודות הראשונות שלו משנות ה-70, עובר בקפידה דרך מבוך היצירה המורכבת, המדממת והרגישה שלו, וחוזרת בסופו של דבר לנקודת ההתחלה, יוצרת מעין ספירלה סגורה אך בלתי נגמרת.
"השתדלתי לא להיות סגורה", מספרת ברייטברג-סמל בראיון לוואלה! תרבות עם פתיחת התערוכה, בעודה מתייחסת גם לתהליך האוצרות עצמו, שדרש שנים של מיון, וגם לכתיבת הטקסטים המלווים את התערוכה. "זו לא שפת הסתרים של עולם האמנות," היא מדגישה, "קהל משכיל, גם אם הוא לא ממש שולט בעניינים של אמנות, ימצא את מקומו שם, וזה מצא חן בעיניי".
החלטתה של ברייטברג-סמל בנוגע לשפה נובעת ישירות מעבודתו של גרשוני, עבודה שבמרכזה נמצאת השפה כחומר, כנושא, כשיר, וכמחאה. החל מאחת העבודות הראשונות שלו, בה הוא כתב על נייר צבוע באדום את המשפט "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית" ויחד עם סטודנטים מבצלאל הצמיד את הקרעים מהדף לשמשות מכוניות; עבור במיצב "אטימה אדומה: תיאטרון", שהוצג בביתן האמנות הישראלית בביאנלה של ונציה ב-1980, ובו כתב על הקיר בצבע אדום כדם את המילים בגרמנית Doch ו-Noch שפירושן "עדיין" ו"למרות הכל"; ועד לסדרת העבודות שלו על חיילים, מתחילת שנות ה-80, בהן כתב, באותו צבע אדום שהפך מזוהה עימו, משפטים כמו "שלום חייל, מה שלומך", "תשיר: חייל," ו-"חייל! חייל!".
"גרשוני לא נרתע מנושאים גדולים שמודרניזם נרתע מהם, נושאים שמשותפים לאמנות ולחברה", אומרת ברייטברג-סמל. "הוא העז לדבר על המאה ה-20 דרך מה שקרה ליהודים באירופה, והוא עשה את זה בתקופה שבאירופה כבר ניסו לשכוח. הוא מצליח לדבר על הדברים הקשים והמכוערים דרך יכולתו הרגישה והגאונית לכופף את השפה כדי שתתאים למה שהוא רוצה להגיד. הוא משנה את השפה לטובתו, ולצד המינימליזם שלו, לצד הפשטות של החומר, יוצאים החוצה משורר ונשמה מוסרית וחזקה. בעבודה של גרשוני יש צדדים פיוטיים, מוזיקליים. המקורות כל כך מגוונים והשאיפות אמנם סותרות, אבל הוא אמן שהיה ויש על מה לטרוח בשבילו."
גרשוני עצמו היה אומר שלא רק שיש בעבודות שלו סתירות אלא גם טמטום, והוא הדגיש זאת במאמרו הנקרא "טמטום": "בעיניי ציור מתאים לטמטום. יש לו תכונות טובות לטיפול במקומות לא צלולים, בעיקר באופן שאני עושה אותו, ביצתי כזה. בגלל שציור זה לא ליניארי, אפשר לשים בו סדרה של שאלות, שנפרמת בכל רגע, כי אין בציור את הרגע של 'זה ככה''", הוא כותב, ומוסיף, ש"בעיגול, גבול הטמטום הוא גבול החוכמה. אני מתגרה בדבר הזה. זה נראה לי אותו דבר, קצה החוכמה וקצה הטמטום".
רעיונותיו המושגיים עוסקים באימפוטנציה מסוימת, אימפוטנציה של מה שידוע ושל מה שאפשר לומר, שמכריחה אותו בסופו של דבר לומר את הדבר הפשוט, הבהיר והקטן ביותר: "חייל יפה" או "לא אבא ולא אמא". אך בנוסף לזאת, היא גם מדגישה את העובדה, כפי שברייטברג-סמל אומרת, שלכל אורך הקריירה שלו ועד היום, הוא היה אמן מושגי, וזה גם מה שהופך את האמנות שלו למעניינת כל כך, אם לא הכי מעניינת, לפי האוצרת.
"במושגיות יש דבר של ליצור אקט, והרבה מהעבודות שלו עמלו על הניסיון להמציא אקט, לעשות איזו פעולה, והאפקט הוא מה שנגזר מהפעולה הזו", היא מבהירה. "הוא אמן רבגוני, לא במובן של שרירותיות, אלא נוצר בו כורח ליצור שמתוכו הוא פועל. הוא לא היה אמן של סגנון חתימה כמו רפי לביא או משה קופפרמן, אלא הצליח להמציא את עצמו מחדש בכל פעם, ולהישאר תמיד מעניין, ואני חושבת שזה בגלל שהוא קודם כל אמן מושגי".
פועלה של ברייטברג-סמל רחב היקף לפחות כמו זה של גרשוני, ומושגית לא פחות. היא אחת מדמויות המפתח בגיבוש התיאוריה של האמנות הישראלית, ובמסגרת עבודתה כאוצרת במוזיאון תל אביב בשנות ה-80 טבעה את המושג "דלות החומר" ובכך העניקה שם לאחד מזרמי היצירה המרכזיים של שנות ה-70 וה-80, סגנון שמזוהה עם אמנים כמו רפי לביא ומיכל נאמן.
בנוסף, היא ערכה עד 2004 את כתב העת לאמנות "סטודיו" ואצרה אינספור תערוכות במסגרות שונות. אך כעת היא מתעקשת שבתוך כל הפעילות הזו, אצירת התערוכה "גרשוני" והוצאת הקטלוג המרכז עבודות ומאמרים על ושל האמן, זו העבודה המשמעותית ביותר שהיא עשתה במהלך הקריירה הפורייה שלה. "זה בהחלט ההישג הכי משמעותי שלי", היא מצהירה, ומתייחסת בעיקר לעובדה שהתערוכה מעמידה את גרשוני במקומו הראוי בהיסטוריה של האמנות הישראלית. "העמדנו אותו כאחד האמנים הגדולים - אם לא הגדול ביותר - שעבר פה. כמו בפרסומת של גינדי - זה קורה רק פעם במאה שנה."
אך היא אינה שוכחת לציין שהתערוכה היא הצלחה מבחינתה לא רק בגלל שהיא מעוררת עניין בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי, אלא בגלל שהיא שימחה את גרשוני עצמו, שב-2003 אובחן כסובל ממחלת הפרקינסון. "בשנים האחרונות המחלה מאוד ניכרת לעין ומפריעה לו בתפקוד היומיומי. בכלל לא ציפינו שהוא יבוא," היא אומרת ומוסיפה בגאווה כי לא רק שהגיע לערב הפתיחה, אלא נשאר עד סוף הערב.
"כשהעבודות עומדות ביחד רואים פורטרט של בן אדם מהנעורים שלו דרך קריסת הבשר והדיכאון ועד העבודות המאוחרות יותר", בריטברג-סמל אומרת, שמה דגש על כך שמהלכו של האמן הוא לא רק שכלתני אלא קודם כל מוסרי ובעיקר אנושי. "זה דבר שעוזר לצופה בתערוכה הזו להרגיש שמדובר בנו באנשים, ובמקרה של גרשוני, האנושיות והעבודה מאוד משולבים אחד בשני. לא סתם קראתי לטקסט ההקדמה שלי 'הנה אדם'. לא קראתי לזה 'הנה אמן'. וככה גרשוני גם חושב על אמנות לא בתור שאלה פורמלית אלא איך להביא אותה אל המקום הזה שמדבר אנושיות. זה ניכר אפילו רק בלראות איך הוא בוחר את המילים. האמונה שלו, שמתבטאת בציטוטים מתהילים ומהמקרא, והכפירה שלו, הספק, ההומוסקסואליות, והביקורת, חזקים מאוד וקיימים ביחד".
כמו התפיסה שלו, כך גם התערוכה, "בנויה עם מומנט חזק כלפי מעלה, כלפי אמונה ומטאפיזיקה", היא מוסיפה. והיא גם מעגלית, כאמור, כאשר הקצוות של המחשבה - חוכמה וטמטום - כמו גם הקצוות של חייו - ההצלחה ונקודת הזמן האחרונה - פוגשים אלה את אלה. במילים אחרות, מדובר בהיגיון אוצרותי שתופס את המעגליות והפרדוקסליות של יצירתו של גרשוני עצמו, מעגליות ופרדוקסליות המובעות ביתר שאת בדבריו המאוד-לא-מטומטמים על הטמטום:
"אפשר להגיד שכל מה שאני עושה זו עבודה של טמטום, כמו שמשך אותי תמיד עיגול לא לגמרי מושלם. אני מסתדר מצוין עם אנשים לא אינטליגנטים. גם בסקס. אני יכול בדקה להפוך למטומטם. תמיד היתה לי יראת כבוד לדבילים. גם פחד כמובן".