רגל בא, רגל הולך/ נדב וולך
כל פעם שאני מספר את הסיפור של יאשה פישנזון, אף אחד לא מאמין לי. למה שיאמינו? מי כבר שמע על דברים כאלו? רק כשאני מוציא את גזרי העיתונים עליהם שמרתי באדיקות במהלך השנים, מתחילה התמונה מעט להתחוור להם, ואז אני רואה פיות פעורים.
"וואו", הם אומרים.
"אני לא מאמין", הם אומרים.
"איך לא שמעתי על דבר כזה מקודם?", הם אומרים.
אך זו האמת, כך היא היתה, בכל אופן. את יאשה פישנזון הכרתי במחלקה האורתופדית במהלך אשפוזי שם. כמה ימים קודם לכן שברתי את הרגל במהלך משחק כדורגל סוער. ביומי השלישי באשפוז, האחיות הכניסו לחדרי על כסא גלגלים את מר יאשה פישנזון, שמוקם מיטה לידי.
פישנזון היה איש מבוגר, בעל רעמת שיער לבנה ושפם תואם, איש שנראה כי ראה כבר דברים בחייו, ולא הרבה דברים יכולים להפתיע אותו בשלב זה של חייו. זיעזע אותי לראות את רגלו שהיתה בצבע אפור כהה עד שחור ברובה, במה שנראה כנמק שהתפשט בצורה מעוררת בחילה.
מר פישנזון היה סכרתי, הוא הזניח את רגליו זה זמן מה, והיה משוכנע שהפצע הקטן בכף רגלו יחלים במהרה. לצערו ולחרדתי הרבה, בביקור הרופאים בבוקר הבא, הודיעו לו בהחלטיות סופנית שיצטרכו לכרות את רגלו עד הברך. להפתעתי, מר פישנזון קיבל את גזר דינו בהשלמה אדישה, כמו אמרו לו כעת שבארוחת הבוקר לא תהיה דייסה היום. כששאלתי אותו האם הוא מפחד, ולמה הוא לא התנגד או ביקש טיפול אלטרנטיבי, הוא אמר לי במבטא רוסי כבד: "רגל בא, רגל הולך".
באותו זמן לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לנוסח הדברים וקיבלתי את מה שאמר כהשלמה פסיבית עם המצב. למחרת לקחו את יאשה לחדר הניתוח. הוא חזר כעבור יום וחצי, בהם היה בניתוח ובהתאוששות, לחדר שלנו: בתחבושות ועם חוסר בולט של רגל ימין בדמות גדם שנראה כאילו מישהו התחיל בעבודה ולא סיים כאשר בנה את רגלו.
יאשה עדיין היה די מעורפל ומלמל משפטים ברוסית. ממה ששמעתי שם, אני חושב שהיו כמה קללות שהכרתי. בביקור הרופאים בבוקר שלמחרת, באו לבדוק את יאשה והגדם שלו, ואמרו לו כי הוא מחלים בצורה יפה מאוד. יאשה הנהן ולא אמר כלום, באותה הבעה אדישה בה היה כשהודיעו לו על כריתת הרגל. יום לאחר מכן שמתי לב למשהו מוזר - היה נדמה כאילו הגדם החבוש התנפח במידת מה, ונראה שהיה גדול יותר משהיה ביום הקודם.
אבחנה זו לא חמקה גם מהרופאים שמיהרו להסיר את התחבושות, בכדי לבדוק האם הגדם הזדהם חלילה. להפתעתם הרבה הם ראו גדם מושלם ונקי, שהחלמתו ללא ספק היתה מהירה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. יום לאחר מכן שוב לא היה ניתן לטעות באבחנה, הגדם גדל שוב. הרופאים המשיכו להתבונן בסקרנות, יאשה המשיך באדישות מופגנת, ואני עקבתי אחרי המתרחש בפליאת מה.
לאחר מספר ימים כבר לא היה ניתן לטעות. הרגל של יאשה גדלה בחזרה. כבר היה ניתן לראות חלק מכף הרגל שחזר. בביקור הבא, בו רגלו של יאשה כבר היתה מלאה כמעט לחלוטין, רק בוהן היתה חסרה, כבר הגיעו למיטתו מספר רופאים גדול יותר. לפי הבעותיהם האטומות והשחצניות, ניתן היה לראות כי היו בכירים יותר וכי באו לראות את הנס במו עיניהם.
לקראת אחר הצהריים של אותו יום כבר הגיעו כתבים וצלמים לחדרנו הקטן. יאשה, לעומתם, לא נראה יותר מדי נרגש מהסיפור, השיב בלקוניות על שאלות הרופאים, הכתבים ועוברי האורח, ולא נראה מאוד מרוצה מכל ההמולה סביבו. בערב, כששנינו נשארנו לבד בחדר, לאחר מאמצים נכבדים מצד הצוות הרפואי לגרש את כל הנוכחים לאחר מה שכבר גלש בהגזמה משעות הביקור, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מה הסיפור עם הרגל.
"אמרתי לך, רגל בא, רגל הולך" .
"אבל זה לא משהו נורמלי, מה שקורה לך כאן, אתה יודע", ניסיתי להסביר לו את השקפת העולם הלא אדיש שמסביבו.
"רגל שלי הלך, נכון?"
"נכון", שיתפתי פעולה.
"ועכשיו רגל שלי בא, נכון?"
"נכון". קשה היה שלא להשלים ולהסכים עם דבריו הפשוטית. החלטתי לא להיכנס לפינה הלוגית, בוויכוח על כך שבדרך כלל, הרגל רק באה פעם אחת בחיים, ואז כשהיא הולכת, היא לא חוזרת שוב. אלא שואז, באותו רגע בו התייאשתי מניסיונות התקשורת הכושלים עם בן זוגי מצמיח האיברים והתמהוני לחדר, בזמן שהסטתי את מבטי ממנו, ראיתי חיוך ענק מתפשט על שפתיו.
"הקשב לי חברי היקר, בוא ואספר לך סיפור". לפתע נעלם המבטא הרוסי הכבד והשאיר אחריו רק ניחוח מזרח אירופי מעודן, שבא בביטחון ורעננות שנגדו את כל מהותו של האדם שהכרתי עד כה. תהיתי לעצמי אם לא הצמיח גם אישיות חדשה. לא שאלתי אותו על שינוי אישיות מיידי וקיצוני זה, בין אם מחוסר נעימות ובין אם מההלם טהור בו הייתי שרוי.
"ספר, אנא, ספר..", אישרתי את הקשבתי
"לפני הרבה שנים, בערך כשהייתי בגילך, אולי קצת פחות אפילו, שירתי בצבא האדום, ברוסיה. הייתי חובש, והיינו עושים הרבה אימונים באזורי היערות, לחימת גרילה. באחד מהאימונים האלו, באמצע היער, כשהדבר היחיד שאתה מצפה להיתקל בו הוא דוב, שמעתי צרחות של אישה.
"רצתי למקום שממנו נשמעו הצרחות וראיתי אישה זקנה מאוד, בבושקה כזאת, צורחת ודם יוצא מבטנה בשטף. מיהרתי לטפל בה, לא חשבתי באותו זמן על כמה מוזר שהיא בכלל נמצאת שם, או מה היא עושה שם, הייתי עסוק מדי בלהציל את חייה. קליע טועה פגע בה.
"הוצאתי אותו מבטנה, שם בשטח, וחבשתי אותה אחרי שחיטאתי את הפצע באלכוהול. כל הזמן הזה שטיפלתי בה, היא לא הפסיקה להגיד לי תודה, היא קראה לי חמוד שלי, מלאך, אמרה לי שאני הבן שלה ושרק יהיה לי טוב בחיים, ושאני בן אדם כל כך טוב, ואיש מאוד מיוחד, ומגיע לי הכול. כמעט בכיתי באותו זמן, חשבתי שהיא הולכת לי בין הידיים, ולא הפסקתי לחשוב עליה כמו על אמא שלי, שגם מדברת אלי ככה.
"אחרי שסיימתי לחבוש אותה, ניסיתי לתפוס אותה באחיזה נוחה ולפנותה לבסיס שלנו. היא התנגדה, וכל הזמן הזה המשיכה להלל אותי ולהודות לי. ואז, ברגע אחד, היא קפצה על שתי רגליה כמו בובת קפיץ, הסתכלה עליי בחיוך ואמרה לי שכל מה שילך לי לאיבוד בחיים, יחזור אליי. היא אמרה ששומרים עליי מלמעלה כל כך הרבה אנשים חשובים, שאין סיכוי שיאונה לי כל רע ושאני רק צריך להפסיק לדאוג כל הזמן לכל דבר, ולתת לעולם קצת לעשות את שלו. אמרה והסתלקה משם לתוך היער".
"באותו זמן אני הייתי המום, בערך כמו שאתה המום כרגע מכל הסיטואציה. כשסיפרתי את זה לחברים שלי בבסיס, הם צחקו עליי ואמרו שאסור לתת לי להסתובב ביער אחרי ששתיתי וודקה. לא דיברתי יותר על הסיפור, וגם לא חשבתי עליו עד אחרי שנתיים מאותו יום. הייתי משוחרר מהצבא באותו זמן, ופתחתי נגרייה בעיר בה גרתי.
"באחד הלילות, בהם נשארתי לעבוד עד מאוחר לבד בנגרייה, מרוב עייפות נרדמתי בעבודה וניסרתי לעצמי את האצבע. צרחתי מכאבים, ורצתי לשטוף אותה ולעצור את הדימום עם חתיכות של נייר טואלט. הדימום הפסיק לאיטו, ואחרי חצי שעה נגמר כליל.
"הופתעתי לטובה מיכולת החלמתי. מותש מעייפות ועדיין כואב, התיישבתי על ערימת חציר ונרדמתי עד למחרת בבוקר. כשקמתי בבוקר על ערימת החציר, ראיתי מסביבי חתיכות נייר טואלט ספוג בדם, וכתמים של דם על רצפת הנגרייה. הסתכלתי על ידי וכמעט התעלפתי.
"האצבע היתה שם, מלאה ובריאה כאילו זה עתה עברה מניקור. חיפשתי את הגדם המדמם של האצבע שנחתכה, בכדי לאושש את זה שלא היתה זו הזייה. מצאתי אותו עטוף בנייר טואלט עם דם, הוא התחיל להכחיל ואף להשחיר. זרקתי אותו לפח ונזכרתי בזקנה שהיתה ביער. נזכרתי במה שהיא אמרה לי. היא אמרה שכל מה שילך לי לאיבוד בחיים, יחזור אליי.
"לא ניסיתי מאז לחתוך עוד איברים שלי. זו חוויה די כואבת, אבל זה באמת היה ככה. כל סכום כסף שהפסדתי בעסקים, מיד אחרי כן, לא יותר מיום אחרי, קיבלתי תמיד את כולו בחזרה בדרך אחרת, לפעמים קצת יותר, אף פעם לא פחות. כל חפץ שאיבדתי, הופיע במסתוריות במקום אחר מול עיניי. המטוס של אשתי התרסק באוקיינוס, כל הנוסעים מתו. אני כבר התחלתי להתאבל, עד שקיבלתי טלפון שהודיע לי שספינה מצאה אותה על גלגל הצלה באמצע האוקיינוס. הניצולה היחידה מתוך יותר משלוש מאות אנשים שהיו על המטוס.
"כל פעם כשקורה משהו כזה, כולל היום, כשקיבלתי את הרגל בחזרה, אני נזכר בזקנה הזו ובמה שהיא אמרה. אני בטוח היום במאה אחוז שהיתה זו באבה יאגה".
"באבה יאגה?", מרותק לסיפורו, הייתי חייב להבין.
"אתה לא מכיר את באבה יאגה?", אמר בתמיהה יאשה.
"לא...", אמרתי בכלימת מה.
"באבה יאגה היא כמו אליהו הנביא אצלכם", ניסה יאשה להשוות והמשיך, "בדרך כלל יש לה משמעות שלילית מכשפה זקנה שאוכלת ילדים ועוד דברים כאלה לא טובים, אבל מהאזור שאני באתי ממנו, היא כמו אלה. זקנה חכמה, שמדי פעם בפעם יורדת לארץ להכווין נשמות תועות. וזה בדיוק מה שאני הייתי באותו זמן, נשמה תועה."
הבנתי למה הוא התנהג באדישות מופגנת. הוא לא רצה להסביר לכל אחד את עצמו, נוח היה לו יותר לפטור אותם בכמה מילים קצרות. לצערו של יאשה פישנזון, ולחרדתי הרבה, באמת כל מה שהוא איבד חזר אליו, כולל הנמק ברגלו. הנמק הלך והתפשט, בדיוק כמו זה הראשון.
נראה כאילו יאשה די ציפה לכך שזה יקרה, אבל לא הייתי יכול לדעת אם זה אכן כך, או שהוא פשוט במצב הפסיבי שלו. הרופאים, שהיו גם כך כבר בהלם מוחלט מהיצור ששוכב במיטת מחלקתם, היו די אובדי עצות לגבי המשך הטיפול. כשהרגל הגיעה למצב בו היתה הרגל הקודמת שנכרתה, הם החליטו כפעולת מנע ששוב צריך לכרות לו את הרגל, כנראה שלא לתמיד.
בינם לבין עצמם הם גם די רצו לעשות זאת, כדי לראות אם הרגל תצמח שוב. מן משחק אכזרי שכזה של אנשים שאמורים לרפא. כך יצא שרגלו של יאשה נכרתה בשנית עד הברך. יאשה, מסומם ממשככי כאבים, מלמל שוב כמה קללות ברוסית, הפעם נראה כי אף התכוון אליהן יותר. ביום למחרת הכריתה השנייה, התייצב כבר גדוד שלם של רופאים בחדרנו, מסתכלים על רגלו של יאשה באותה ציפייה בה משה רבנו הסתכל על הסלע, בשאיפה שיצאו ממנו מים.
מים לא יצאו מברכו הגדומה של יאשה פישנזון, אבל אכן בצבצה לה משם תחילתה של רגל חדשה. נראה כי הרופאים לא ידעו נפשם מרוב אושר, לקחו הרבה דגימות דם, וכתבו הרבה בפנקסיהם המכובדים. היחיד שנראה לא מרוצה מהפסטיבל המחקרי הזה היה מושא המחקר עצמו. הבעת פניו נהייתה מרירה והוא הסתכל עליהם בבוז גלוי. כך המשיך מעגל קסמים זה במשך מספר שבועות.
אני כבר שוחררתי מבית החולים, אך הקפדתי לבוא ולבקר את יאשה מדי יום ביומו, כל פעם מביא לו איזו מתנה, או כמה מאפים, כדי להמתיק מעט את סבלו. יאשה היה אסיר תודה, ונראה כי הייתי האיש היחיד עלי אדמות אותו הוא חיבב, כי רוב הזמן הוא היה מדוכא. מובן בהחלט, בהתחשב בעובדה שהוא ידע שבכל שבוע בממוצע יכרתו את רגלו.
יום אחד נמאס ליאשה. זה היה יום בו הוא היה אמור להיכנס לניתוח כריתה נוסף. הוא סירב בכל תוקף והתחיל לצרוח על הרופאים שיעזבו אותו במנוחה. הרופאים, שנראה היה כי די נהנו מהפרוצדורה כמו קצב באטליז, הופתעו והתנגדו למחאותיו של יאשה. אך יאשה היה נחוש בדעתו, הוא החליט שיהיה מה שיהיה, הוא לא ממשיך. נראה לי שהוא רצה כבר למות.
לרופאים, בסופו של דבר, לא היה הרבה מה לעשות, מכיוון שלא יכלו לפעול בניגוד לרצונו.
כך היה שבימים שלאחר מכן, בביקוריי אצל יאשה, הוא הפך להיות שחור ושחור יותר. הוא פשוט נתן לגופו להירקב למוות. אך למצב רוחו של יאשה עובדה זו רק הועילה. הוא היה המאושר באדם. הוא היה דברן ועולץ, סיפר לי סיפורים רבים משירותו הצבאי. נראה לי שהוא הרגיש כאילו הוא ניצח את החיים. אין יותר "רגל בא, רגל הולך", לראשונה בחייו הוא הולך להפר את האיזון בו היה לכוד כמו בכלוב של זהב כל הזמן הזה. סוף כל סוף הוא רק הולך, ולא בא.
יאשה פישנזון הלך לעולמו ביום הולדתי. רציתי להפתיע אותו ולקחת אותו לטיול ברכב, להגניב אותו מחוץ לבית החולים, במין הרפתקה שכזו, שתהיה אחרונה ומסעירה, אך לא הספקתי לעשות כן, לצערי הרב. כשהגעתי לחדרו, שהיה לא מזמן חדרנו, ידעתי כבר בכניסה שזה קרה. היה משהו בשקט של המקום. האוויר כמו עמד ולא רצה לזוז.
קשה היה לי להחזיק את דמעותיי. פרצתי בבכי, בכיתי כמו שלא בכיתי מאז ילדותי. לא יודע מה גרם לי להיקשר אליו כל כך, אבל חוויתי תחושת אובדן איומה, שלא ידעתי כמותה עד אז. יצאתי החוצה מהמחלקה בדמעות ולא הצלחתי להרים את ראשי.
"מה אתה בוכה כמו איזה ילדה מפגרת?", שמעתי מאחוריי. לא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי. הנה עמד מולי יאשה פישנזון, עירום כביום היוולדו, בפרצוף כועס וממורמר. ראיתי שבכף רגלו בצבצה אפילו חתיכת עור שחורה אחת בבוהן. "יאשה בא, יאשה הולך, ואם הייתי יודע שזה היה עוזר, הייתי את הגרון חותך". אמר וחלף על פניי להיכנס למחלקה, בעודו מסנן כמה קללות עסיסיות ברוסית. אני חושב ששמעתי שם, ביניהן איפשהו, את שמה של באבה יאגה.
נדב וולך
בן 30, סטודנט ומתרגל תואר שני למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון