פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הארי המזוהם: על "הארי פוטר ואוצרות המוות"

      "הארי פוטר ואוצרות המוות", הסרט הלפני אחרון בסדרה המהוללת, מסתמן כטוב ביותר בה – בדיוק בגלל שהוא זונח את התמימות וכמו כוכביו צולל לעולם המבוגרים

      בלי ששמנו לב, הארי פוטר, הילדון עם קול הבריטי הצפצפה והמשקפיים החנוניים, גדל להיות גבר צעיר. ולא סתם גבר צעיר, אלא כריזמטי וסמכותי, גבר שמביאים הביתה לאמא. למרבה המזל, זה לא רק אנחנו שלא שמנו לב. ג'יי. קיי רולינג, האישה מאחורי הקוסם, וסטיב קלובס (התסריטאי) ודיוויד ייטס (הבמאי), הגברים מאחורי "הארי פוטר ואוצרות המוות" דווקא הבחינו בעניין והצליחו לשלב אותו באופן מעורר הערצה לתוך הסיפור הארוך והמפורט של סדרת הארי פוטר.

      הסרט, הראשון מבין שני הסרטים שמסיימים את הסדרה, נפתח באופן לא מעורר תקווה, כשכוחו של זה שלא אומרים את שמו גדול מתמיד והוא מאיים על המרקם הקסום של העולם שמוכר לנו מהסרטים הקודמים. כידוע לכל קוראי הספרים ועוקבי סדרת הסרטים, ככל שלורד וולדמורט חזק יותר, כך הארי פוטר נמצא בסכנת חיים חמורה יותר. וכדי לסבך את הדברים עוד הרבה מעבר לכך, הארי הצעיר והיתום הוא היחיד שיש בכוחו להביס את הקוסם האיום והרודני בעולם.

      עם השנים, הספרים והסרטים, עלילות הארי פוטר הפכו להיות אינטנסיביות וקודרות יותר ויותר, נוכחות המוות הפכה הרבה יותר מורגשת ורולינג לא נקטה בשום סנטימנטליות יתרה בכל מה שנוגע לפרידה מדמויות והתפכחויות שוברות לב. אבל "הארי פוטר ואוצרות המוות" הוא כבר סרט בוגר לחלוטין, שלא מפלרטט עם מתקתקות, ניחן בתמות עמוקות ובאופן לא צפוי הוא גם אחד הסרטים הכי הפחות אסקפיסטיים שתצפו בהם השנה.

      מתוך "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1" (יח"צ)
      מוותרים על האסקפיזם. כוכבי "הארי פוטר ואוצרות המוות"

      "הארי פוטר ואוצרות המוות" פורץ את גבולות עולם הקוסמים ומתייחס לעולם בו אנו חיים, לעידן הטרור הבינלאומי, לסכנת החשיבה הפשיסטית ולכוח המוגזם של שלטונות רקובים, ואפילו להיסטוריה כמו שאנחנו מכירים אותה בעולם המוגלגים. בכמה סצינות ישנם אזכורים ורמיזות לרדיפות על רקע גזעני – בסצינת היפוך מושלמת של ציד מכשפות קלאסית, בה מחפשים קוסמים חצויי דם (כלומר כאלו שדמם מעורב בדם בני אנוש) ומוקיעים אותם – ואפילו ריפרור מפורש לחלוטין לקעקוע המספר על האמה שהנאצים נהגו לעשות לקורבנות אושוויץ. ניכר שרולינג, כמו גם יוצרי הסרט חשבו שחלק מתהליך ההתבגרות של גיבורי "הארי פוטר" ומעריציהם הוא המעורבות אמיתית ומשמעותית בעולם החיים, ונטלו אחריות על הפלטפורמה שיצרו להעברת מסרים שיש בהם אמירה פוליטית והומנית.

      גם מעבר לעיסוק בעולם החיצוני, "הארי פוטר ואוצרות המוות" מתעכב גם על עולם הנפש של שלושת הגיבורים הצעירים שהתבגרו לאורך הסדרה – הארי פוטר (דניאל רדקליף); רון וויזלי (רופרט גרינט) והרמיוני גריינג'ר (אמה ווטסון). השלושה – הדמויות כמו גם השחקנים – פיתחו לעצמם כימיה ואינטימיות שנשענת על ההיסטוריה המשותפת רק להם. ובסרט הזה, הם לוקחים את היחסים ביניהם למחוזות שעדיין לא ראינו: הם מתמודדים עם קנאה, אהבה, יריבויות ואפילו(!) סוג של התמזמזות בטופלס. בסצינות מסוימות אפשר אפילו להישבע שיש צל של זיפים על פניו הילדותיות של רון וויזלי.

      בבחירה הזו יש כבוד ובחינה מחדש של הדמויות, והכרה בעובדת ההתבגרות שלהן שמשפיעה על מהלך העלילה ועל רבדי הרגשות שהם מעוררים זה אצל זה כמו גם אצל הצופים. אחת הסצינות היפות והנוגעות ביותר ללב, מתרחשת כאשר הארי, בניסיון לפוגג משהו מהמתח שהם שרויים בו, סוחף את הרמיוני לריקוד בנוף ריאליסטי לחלוטין. זו סצינה יפה ואינטליגנטית במיוחד מפני שיש בה את האינטימיות והכנות שנוצרת בין חברים טובים ובוגרים, ומפני שיכלה להתרחש גם בסרט אינדי צנוע. באמצעים הכמעט בלתי מוגבלים של ההפקה היוקרתית, הבחירה בפשטות ובישירות שבריקוד הקטן הזה היא מרגשת ועדינה.

      מתוך "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 1" (יח"צ)
      ריאליזם הוא הקסם האמיתי. מתוך "הארי פוטר ואוצרות המוות"

      אם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה שלכך שהארי פוטר לא עשוי מהמאטריה של יובל המבולבל, הרי שבארצות הברית הגבילו את גיל הצפייה ב"הארי פוטר ואוצרות המוות" ל-12, ובהחלט כדאי להתייחס להמלצה הזו. החצייה החד משמעית – שאין חזרה ממנה – לעולם המבוגרים מתבהרת כבר כשצופים בטריילר המפחיד אבל עוד הרבה יותר כאשר הסרט מתחיל ומתברר שכאן לא יהיו יותר מדי פאנצ'ים ידידותיים ושוברי חרדה. "הארי פוטר ואוצרות המוות" מעדיף לייצר אותנטיות רגשית וצמודת אג'נדה רחבה יותר, ולאו דוקא ללטף את הילדים תאבי הקסמים שבתוככם או שאיתכם.


      "הארי פוטר ואוצרות המוות" הוא, כאמור, החלק הראשון של הפרק שיסתום את הגולל על סדרת "הארי פוטר". עד כה, ולמרות המתיקות והחדשנות של הסרטים הראשונים, נראה שמדובר בסרט הכי מוצלח בסדרה – דווקא בגלל הוויתור על האפיל הנגיש של עולם הקסמים וההתקרבות אל עולם המוגלגים.