פוסי הל

שיער לא מי יודע מה חפוף, הרבה דם על הפרצוף וחולצת כדורסל. זאת התמונה שאיתה משווק את עצמו האיש, אנדרו וו.ק שמו (Andrew WK), והוא עומד במרכזו של הייפ גדול ומוזר מאוד, הנישא על גבי קבוצות דיון מעופשות ודפי כרומו משובחים ורוחש בחודשים האחרונים ברחבי הגלובוס. אז מיהו אנדרו וו.ק זה, שהוזנק אל שער ה-NME כמושיע החדש של הרוק, ומדוע נסחפתי בעקבותיו שלא במודע למערבולת של שעות ארוכות של בהייה במחשב?

"I Get Wet", אלבום הבכורה של אנדרו וו.ק, הוא פסיכי לגמרי. מתחילתו ועד סופו מדובר בחגיגה הדוניסטית של מטאל-פופ, פאנק-רוק, גלאם, פוסי ואיי.סי.די.סי, עם שירים שכתובים בצורה כה מטופשת, עד שנדמה כי רק אחרי התערבותה של רוח הקודש הצליח הטיפוס להגיע לתוצאה הגרוטסקית הזאת. מר וו.ק חזק בקטע של המנוני רוק מפגרים שמדברים על הרצון לשמוח עד להתעלפות הבלתי נמנעת (מדגם של שמות שירים – "Its Time to Party", “Party Hard", “Party Till You Puke"). ריפיי המטאל שלו, על שלושת אקורדיהם, מפגישים את ואן הלן, קיס ולראמנוס באורגיה אחת גדולה והלומת בירה, שבמהלכה הייתי מייעץ לכם לבדוק מי נמצא מאחוריכם. כמו שהיה נהוג בתקופות מסוימות אצל הראמונס, גם אצל אנדרו וו.ק נשמעים כל 12 השירים של האלבום זהים אחד לשני. זה משמר את הגחלת שקיבלת לפרצוף לפני דקה, אבל זה גם מעייף ושוחק לאורך שמיעות נוספות של הדיסק.


אחרי שהכריזו ב-NME שאנדרו הוא המושיע של הרוקנרול (במילים אלה כמובן), חלה התפלגות מעניינת בקרב גופי תקשורת המוזיקה בעולם. לצד אחד נסחפו הרבה מאוד אנשים שהחלו לתת כבוד מופרז לפועלו של האיש, ואילו בצד השני התארגנו להם מגזינים, אתרי אינטרנט ותחנות רדיו שהחליטו לנצל את הקאמפיות המלוחה מדי של וו.ק כדי לזעוק השמיימה, או יותר נכון לכיוון NME –"זיון שכל!". הפולמוס נסק לגבהים חדשים, תוך שהוא מקיף פינות נידחות במיוחד של רשת המידע העולמית. לי, מכל מקום, עדיין קשה לקבוע אם
פגישת המחזור הטווסית, האנכרוניסטית והמטורפת הזאת, עם רבע מיליון דולר שכביכול העסק עלה, ועם ההכאות הקצובות על הפסנתר בין הבית לפזמון, היא בדיחה. כלומר, נראה לי שכן, אבל אני עדיין מנסה להבין אותה.


העמימות שאופפת את הפרוייקט גדולה במיוחד. Allmusic.com מציין ברשימת הקרדיטים רק את ג'ון "סטראברי" פילדס, שעבד בעבר עם הקומודורס, כמפיק האלבום. פרטים נוספים בנוגע למי שנתן כתף נותרים עלומים, גם אחרי חיפוש משמעותי. והנה, בעיצומה של נבירת מה בדפי אינטרנט מתגלה לה תיאורית הקונספירציה במלוא הדרה: לפי המלעיזים, אנדרו וו.ק הוא דייב גרוהל, סולן הפו פייטרס, המתופף של נירוונה, הוא ולא אחר. התיאוריה הזאת, לפיה אנדרו וו.ק הוא "השרוף" של המטאל, לא מספקת למאמיניה הפוטנציאלים יותר מדי פרטים להישען עליהם מלבד מגניבותה.

ועם זאת, אפשר להבין מאיפה זה בא. לפי הסיפור הרשמי, אנדרו שלח את קלטת הדמו שלו פלוס תמונת האף המדמם לגרוהל, שהתלהב ונתן לו פוש רציני עם אנשי חברות התקליטים. בראיון מוזר ל-NME (כמובן), אחד הראשונים בהם בכלל הוזכר וו.ק, אמר גרוהל שהוא חושב שהתמונה של אנדרו עם הדם והכל היא הסקסית ביותר שראה מימיו. עוד סיפר דייב כיצד חברתו התאהבה באנדרו בין רגע, מה שהוביל לכך שמערכת היחסים שלו עם וו.ק עומדת על בסיס של אהבה-שנאה. על כל פנים, אנדרו וו.ק הוא לא דייב גרוהל. את זה אנשים הבינו ברגע שהבחור החל להופיע ברחבי בריטניה, ועדיין, קבוצות הדיון כמרקחה והפולמוס אינו שוכח. כעת הטענה המרכזית מדברת על כך שגרוהל כתב את כל השירים באלבום, ושאנדרו הוא בסך הכל בובה שלו. סימוכין או עובדות שתאששנה את האמונה הזאת אי אפשר למצוא, אבל מצד שני גם אי אפשר להפריך אותה.

מה שמשאיר אותנו עם אלבום צרוב היסטרי ביד, ותחושה שנכנסנו לתוך ערימה ענקית של בלגן, שאפילו בולדוזר ברמתו של אריאל שרון יתקשה ליישר. עם האלבום הזה, על כל הסופר-קוליות שלו, אין לי ממש מה לעשות, כי אני עדיין לא הולך למסיבות באדווייזר של קולג'ים אמריקאיים. אבל מה, זה הרבה יותר מצחיק מהסיטקום החדש של קריימר.

* הדיסק יצא בקרוב בארץ בהוצאת הליקון