16 מילים שקריות הופיעו בנאום לאומה של הנשיא ג'ורג' וו.בוש ב-2003. היה די בהן כדי להוכיח לכאורה שעירק הצטיידה באורניום, ובכך להצדיק את פתיחת המלחמה נגדה ולשנות את חייהם של מיליוני אנשים. בין השאר, 16 המילים הללו טילטלו את עולמם של שני אזרחים אמריקאים ולרי פלאם ווילסון, סוכנת ביון פעילה, וג'ו ווילסון, דיפלומט בכיר בדימוס.
השניים חשפו כיצד אותן מילים מפורסמות סילפו את המציאות, ובכך שמטו את הקרקע שמאחורי מסע הצלב האמריקאי. העונש על כך שהעזו לצעוק כי המלך עירום לא איחר להגיע ממשל בוש פצח נגדם מיידית במסע של השמצות והכפשות, במטרה לסתום להם את הפה ולהרוס להם את הקריירה. לשם כך, ניצלה החבורה החלקלקה שסביב הנשיא את נקודת התורפה היחידה של שני אנשי המקצוע - העובדה שהם היו בני זוג.
עובדה זו איפשרה להעמיד בספק את כשירות שיתוף הפעולה ביניהם ולאיים על שלמות משפחתם. כמיטב המסורת, הספין התקשורתי עבד והדיון הציבורי עבר מהאמינות של 16 המילים ליושרה של שני נביאי זעם. כשהצבא האמריקאי החל לשקוע בבוץ העירקי, הזוג ווילסון כבר היה עמוק בבוץ משל עצמו, ואז הוא החליט להחזיר אש.
דרמת המתח הטרייה "משחק הוגן" מציגה את הקרב של הזוג ווילסון על שמם הטוב, ובכך מצטרפת לכאורה לשורה של סרטים עכשוויים שפירקו את המלחמה הבינלאומית וגדולת ההיקף במזרח התיכון לסדרה של סיפורים אנושיים וקטנים. אבל ככל שמתקדמת הדרמה, כך מתחוור כי "משחק הוגן" עוסק בנושאים אוניברסליים ועל-זמניים הרבה יותר מן ההרפתקה הכושלת בעירק.
בראש ובראשונה, הסרט דן בתוצאות המפגש בין העולם הציבורי והפרטי, התנגשות שהתגלתה כהרת גורל עוד במקרים כמו הוויתור של המלך אודוארד השמיני על כס המלוכה או פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, למשל. חשוב מכך, זהו גם סיפור על מאבק בסדר הגודל של דוד וגוליית, שבו שני יחידים, שיש להם הרבה מה להפסיד ואין להם כמעט שום סיכוי לנצח, מחליטים ללכת עם האמת שלהם עד הסוף. במאבק זה, השאלה אינה האם לעירק יש או אין אורניום, אלא אם לשלטון מותר לעשות כל מה שהוא רק רוצה ואם לאזרחים מותר לנסות לעצור בעדו.
"משחק הוגן" מצליח להציג את הסיפור הזה בצורה מרתקת ומעוררת השראה, וזאת מכמה סיבות. ראשית, עבודת המשחק של נעמי ווטס ושון פן בתפקידים הראשיים. ווטס, כפי שהוכיחה אפילו בכישלונות מן הזן של "משחקי שעשוע", מושלמת כלביאה המגינה על גוריה. פן, כפי שמעידות פעילותיו המקצועיות והציבוריות, הוא ככל הנראה הלוחם הגדול בהוליווד, ובסרט זה מתגלה גם כשחקן עם התספורת המהודרת ביותר.
מי שמנווט את השניים ביד בוטחת הוא הבמאי דאג לימן, שנמנע משימוש מוגזם במניירות המלאכותיות של דרמת המלחמה העכשווית. בכך הוא מוכיח שסרט יכול להיות קצבי גם בלי חיתוכים בלתי פוסקים ושדרמה יכולה להיות אמינה גם בלי צילום מחוספס יתר על המידה. הבימוי המאופק הולם את התסריט המאוזן, שמזגזג כהלכה בין ההתרחשויות במסדרונות הממשל ובשדה הקרב העירקי לבין המתחולל במעונם של הזוג ווילסון. התסריט משכיל גם להציג דיאלוגים משכנעים ולרדת לפרטים בצורה שתהיה מעמיקה אך לא מתישה, ואולי חשוב מכל, הוא משרטט את התמונה בצורה מאוזנת.
אמנם, אין ספק ש"משחק הוגן" לוקח צד הוא מציג את המלחמה כטעות היסטורית, אף שיש האומרים כי לא היה צורך בהימצאותו של נשק להשמדה המונית בשטחה של עירק כדי להצדיק את הפלישה לשטחה. כמו כן, הוא מתאר את ממשל בוש, ובעיקר את סגנו דיק צ'ייני ואת יועצו קרל רוב, כחבורת מנוולים חסרי כל בושה שגורמים אפילו לניקסון להיראות הגון.
אבל על אף שאת כוחות השלטון מתאר הסרט כנציגים של רוע מוחלט, הוא בכל זאת אינו מתפתה לעצב את הזוג ווילסון כטלית שכולה תכלת. הן ולרי והן ג'ו חוטאים בעצמם לא פעם, נוקטים שיקול דעת מוטעה, מזיקים לאחרים ואפילו מאבדים לרגע את האמונה בעצמם וזה בזה. "משחק הוגן" מבוסס על זיכרונותיה של גברת ווילסון, אבל זה לא מפריע לו לחשוף אותה ואת בן זוגה במערומיהם, על כל חולשותיהם.
ולרי וג'ו ווילסון אולי צודקים, אבל הם לא צדיקים אלא רק בני אדם, ובדיוק בגלל זה קל כל כך לצופה להזדהות איתם ולשאוב מהם השראה מעבר לכל, "משחק הוגן" הוא סרט שגורם לך לרצות להיות אדם טוב יותר, משכנע אותך שתמיד יש טעם להיאבק למען מה שאתה מאמין בו ומוכיח שאף פעם אסור להרים ידיים.
נוסף לזאת, הסרט טומן בחובו בונוס לצופה המקומי הופעתה של לירז צ'רכי כרופאה עירקית הנקרית בדרכה של ולרי. נוכח רמת ההפקה הגבוה של "משחק הוגן", הסרט האמריקאי היחיד שהתחרה בפסטיבל קאן האחרון, זהו תפקיד יוצא דופן בנפח שלו לשחקנית ישראלית, וכוכבת "סוף העולם שמאלה" ו"האלופה" מבצעת אותו בטבעיות. בסרטים על מלחמת לבנון אולי לא תמצאו את צ'רכי ואת הקולגות שלה, אבל בסרטים על מלחמת עירק דווקא יש להן מקום.