פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארי ודרצ'י: על "היום שלפני האושר" של ארי דה לוקה

      אין ספק שארי דה לוקה כותב בכישרון, אבל ב"היום שלפני האושר" נראה שמרוב שהוא מאוהב בסגנון של עצמו הוא שכח לגמרי את העלילה

      מי שלא היה בנאפולי מימיו יכול רק להסתפק באסוציאציות: החום הים תיכוני, פיצה, שכונות עוני צפופות ורוויות פשע, ג'וזפה גריבלדי ודייגו מראדונה. מי שקרא לפחות ספר אחד של ארי דה לוקה חש שקיבל טעימה רבת ערך על העיר, ואלה שקראו את רוב כתביו של הסופר המוערך מדרום איטליה מרגישים בוודאי שהם מכירים אותה כמו את כף ידם. מאז כתב את "אתה, שלי" ב-1989, מחטט דה לוקה בעקביות בפצעיה של נאפולי ובפצעי הנעורים שלו עצמו, הופך כל אבן שנקלעת לנבירה הפיוטית שהוא עורך בעברו בסמטאות הצרות של העיר.

      גם ב"היום שלפני האושר" חוזר דה לוקה לעיר נעוריו, הפעם בתור ילד יתום בן 8, בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הילד גדל בבית דירות, כשמי שלוקח אותו תחת חסותו הוא שוער הבניין דון ג?א?ט?נו?. תוך כדי משחק כדורגל עף הכדור לאחת המרפסות, ובשל יכולתו החתולית הוא מטפס כדי לחלץ אותו. עיניו נתקלות בדמותה של ילדה בת גילו, אנה, שתמיד עומדת בקומה השלישית ומביטה לשמיים ללא תנועה - מופנמת, מוזרה ואפטית. הוא נמשך למסתורין שהיא מקרינה, עד שיום אחד הוא מגלה שהיא כבר לא שם. עשר שנים חולפות, ודון גאטנו מציג בפניו בחורה שתקנית שמגיעה עם חברתה העולצת לסקור דירות פנויות בבניין. ההיכרות המחודשת עם אנה משנה את עולמו.

      חפירות נאפוליטניות

      האם אנו יודעים באמת מהו אושר? היש לנו את האפשרות להצמיד לו גלאי רדאר כדי שנדע שהוא בפתח? האם אושר בשבילנו הוא אותו אושר עבור אחרים? בכל השאלות הללו נוגע דה לוקה, שמשרבב גם לספר זה פרטים אוטוביוגרפיים מימי נערותו. יכולותיו הספרותיות לא מוטלות בספק, ובהתאמה לזה - לא בכדי נבחרה מרים שוסטרמן-פדובאנו, שתרגמה את "הר אדוני" המרהיב, לתרגם גם את הספר הזה. בדרך כלל, תרגום בשפה גבוהה לא מתקבל בברכה משום שהוא משדר חוסר אמינות. לכאורה, אין לצפות משוער בניין נפוליטני להגיד משפט כמו "אחר כך נפרדתי גם ממנו והייתי האורח של הטבע ושל חסדו השופע", או מנער מתבגר להצהיר "העפעפיים שלך מתעקלים כמו השדריות של הסירות". אולם זוהי הרי המהות של דה לוקה, שדמויותיו אינן עומדות בזכות עצמן, אלא מקבלות חיו?ת בזכות העטיפה הפואטית שלהן. אפשר לאהוב או לשנוא את זה, לא ניתן לנתק מדה לוקה את הפאתוס.

      הספקטקל הלשוני והרעיוני של דה לוקה בא לידי ביטוי כמעט בכל עמוד בספר. כך בעמוד 33, כשדון גטאנו מספר כיצד שינה היהודי שהחביא ב-1943 במרתף הבניין את השקפת עולמו, הוא מציג הגיג פשוט ויפה: "הוא שאל אותי אם רואים ביום איזה כוכב. הוא חיכה לסימן. 'אנשים אוהבים ימים של שמש, אותי ימים כאלה מפחידים. הדברים הכי גרועים נעשים תחת שמיים בהירים. כשמזג האוויר גרוע מעדיפים בני האדם לדחות מעשה רע. כשהשמש זורחת, הכל יכול לקרות. אם אגיע לסתיו, אני רוצה לרקוד תחת גשם זלעפות'". גם הגיג של ילד יתום יכול לעשות את העבודה (עמוד 94): "תוצאה מגוחכת של העובדה שיש לך אב היא שאתה בן. הייתי בנו של אף אחד... בן של שם מזויף, של אף אחד: זה מצא חן בעיני".

      הבעיה הגדולה היא שדומה שגם לדה לוקה, כמו לסופרים ידועים רבים לפניו, הגיעה מגיפת האוננות העצמית. ב"היום שלפני האושר" הוא הופך את האמצעי למטרה, ומתמקד ביכולותיו הווירטואוזיות לספר סיפור במקום בסיפור עצמו. הספר מתחלק לשני קטעים ברורים: עד שהגיבור פוגש את אנה (עמוד 57) והחל מאותו רגע. בחלק הראשון דה לוקה מעביר עלילה מעניינת וסוחפת, בשני הוא כבר מתמסר לאלגוריה ולפלפולי הלשון וזונח את הדרמה. השימוש המוגזם במטאפורות מפחית משמעותית את ערכה של העלילה ומוריד לחלוטין את אפקט המתח. כל תפנית מורגשת הרבה פחות בשל מכבסת המילים שהוא מייצר. דה לוקה לא ממש יכול לצאת מנצח במקרה הזה, משום שאלה שקראו את ספריו הקודמים ירגישו במ?חזו?ר הבוטה, ואלה שלהם זוהי קריאת בכורה אולי יבינו מדוע הוא כל כך מוערך, אך לא יחזרו לקרוא אותו שוב.

      אף על פי שהספר נמכר, כמו קודמיו, במאות אלפי עותקים ברחבי אירופה, ראוי לתהות האם דה לוקה לא מיצה את עניין נאפולי. כשתורגם "לא עכשיו, לא כאן" ב-2005, הוא התראיין ל"הארץ" ואמר כי בניגוד לרושם שנוצר (גם בספר הזה), הוא לא אוהב את העיר וכשעזב עקר אותה מחייו כמו שן חולה. לא רק ש"היום שלפני האושר", שנכתב רק בשנה שעברה, מעיד קצת אחרת, הוא נותן גם רמז לכך שאולי הגיע הזמן שדה לוקה יעקור את נאפולי גם מחיינו.

      ארי דה לוקה, "היום שלפני האושר", תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו, 136 עמ' // הספריה החדשה