גונב פסים: על "לא ניתנת לעצירה"

אחת האגדות האורבניות השחוקות בעולם הקולנוע מציגה את הסיפור המקסים אך המופרך הבא: ההקרנה הפומבית הראשונה בתולדות המסך הגדול היתה של "רכבת נכנסת לתחנה", סרט קצרצר של האחים לומייר, שתיעד את האירוע המתואר בשמו. הצופים הצרפתיים לא היו רגילים לאופי של האמנות החדשה. לפיכך, הם נאחזו בעתה למראה כלי הרכב האימתני הדוהר לעברם ונמלטו מן האולם בשל החשש שהוא יחצה את המסך וירמוס אותם בכיסאותיהם.

ב-115 השנה שחלפו מאז, למד קהל הקולנוע להפנים את הביטוי "זה רק סרט", ובכל מקרה הפסיק לפחד מרכבות – אחרי הכל, זהו כלי רכב תמים יחסית למטוסים שמסוגלים להפיל מגדלים. והנה, במציאות שבה כמעט כל סרט אסונות הוליוודי הוא הד לאותו פיגוע אווירי, מגיע מותחן הפעולה האמריקאי "לא ניתן לעצירה", וכאילו אין אל-קעדה בעולם מעמיד במרכזו רכבת משא שאיבדה את בלמיה ושני עובדי רכבת (דנזל וושינגטון וכריס פיין) שמנסים לעצור אותה כדי למנוע הרס של עיירות ספר. על פניו, זה נראה מהלך מיושן, אבל כבר בדקות הראשונות משכיל הבמאי טוני סקוט לעמת בין רכבת המשא ואוטובוס הסעות ילדים כדי להפיל על הצופים אותו פחד אינסטינקטיבי שטלטל את הקהל בהצגת הקולנוע הראשונה. הפעם הצופים נשארים באולם, ואז מתחילות הבעיות.

בהמשך מתגלה כי הבחירה בגורם עלילתי עם זקן כה ארוך רק יאה ל"לא ניתנת לעצירה", שמלכתחילה משתייך לזן קולנועי הולך ונכחד: סרטי היומית. כלומר, יצירות קולנועיות שדרשו השקעה רבה, אבל לא כאלה שהתקציב שלהן יכול לממן את רפורמת הבריאות (במקרה זה, הסרט עלה 90 מיליון דולר); סרטים שהיומרה שלהם היא להגיע לקהל רחב, אבל לא כאלה שמנסים להציג את עצמם כאירוע הקולנועי של השנה.

בעבר, עד תחילת שנות האלפיים, נשלט השוק בידי מוצרים כאלה. אבל בעידן שבו כוחו של סרט בודד נמדד ביכולת שלו לייצר לעצמו המשכונים, מותחני פעולה מהסוג של "לא ניתנת לעצירה" הולכים ונעלמים מהשטח, פשוט בגלל שהגיבורים שלהם לא יכולים להפוך למותגים ושהעלילה שלהם אינה משאירה פתח לפרקים נוספים.

אם כך, "לא ניתנת לעצירה" מציג בידור טהור מהסוג הישן והטוב – באים לקולנוע, נהנים מהסרט, ואז יוצאים החוצה, שוכחים ממנו מיידית ולא שומעים עליו יותר לעולם. הכל כאן – המשחק, התסריט, הבימוי – מתקתק כהלכה, בלי דופי אך גם בלי השראה, והכל כאן כל כך עשוי לפי הספר, שחסר רק צעד נוסף לתוך מחוזות הקלישאה כדי להפוך את מותחן הפעולה הזה לפארודיה.

אך מובן שסקוט נמנע מלעשות את הצעד הזה – כיאה לבמאי מהדור הישן, הוא חף מכל ציניות או אירוניה. אין לו יומרה להגיד משהו על העולם האמיתי, ובטח שאין לו רצון לומר דבר מה על עולם הקולנוע. הוא יצר את הסרט הזה במטרה אחת בלבד – לנסות להפנט את הצופים למסך ומדי פעם להרעיד אותם בכיסאותיהם, ומצדו שהדבר ייעשה באמצעים שהולמים את ראשית ימי הקולנוע.


אם כך, כפי שסקוט עצמו הודה, "לא ניתנת לעצירה" משתייך לסוג הקליל ביותר של סרטי היומית. אמנם הרכבת שמניעה את עלילתו נושאת מאות קילוגרמים של חומרים מסוכנים, אבל האלמנטים העלילתיים והסגנוניים שלו רזים כמו שלד והוא במצטבר במשקל נוצה. אפשר להעריך את סקוט על כך שבתקופה שבה אפילו קומדיות לילדים עוסקות במלחמתם של גיבורי-על וארכי-נבלים על שלום העולם, הוא מעז לתאר כיצד ברנשים ממוצעים נלחמים על שלומם של אלפי אזרחים ספורים, ובכך חוסך כאב ראש, פסיכולוגיה בגרוש ואלגוריות פוליטיות טרחניות. עם זאת, המחיר המועט ש"לא ניתנת לעצירה" דורש מאיתנו עדיין לא אומר שאפשר לתת לו הנחות.

אכן, כבר בדקות הראשונות שלו מציג הסרט רגע קולנועי מסחרר ראשים, אבל העובדה שהוא לא מצליח להתעלות עליו לאחר מכן מעידה יותר מכל על איכותו. כשם שמי שבוחר להשתרך ברכבת במקום לעופף במטוס מצפה שלפחות יחסוך לעצמו איחורים בשעת היציאה ונדנודים בדרך, כך גם מוצר לא משוכלל מסוגו של "לא ניתנת לעצירה" חייב לדהור לכל אורכו כדי להצדיק את קיומו, אבל זה לא קורה. אז אולי כבר אי אפשר בימינו להסעיר בסוג כזה של קולנוע עם פחות מ-100 מיליון דולר: "לא ניתנת לעצירה" מותח למדי, אבל אין בו די אקשן מלהיב וגם לא מספיק רגעים שבהם הצופה ירא מן הרכבת השועטת מולו. אף אחד לא ציפה מן הסרט להיחרת בזיכרון - הבעיה שלו היא שחווית הצפייה עצמה בינונית לרוב כמו טיסת שכר.

זה קצת מצער, מפני שהדשדוש המסחרי והאמנותי של מותחן פעולה סימפטי זה הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של סרטי היומית של פעם, וסביר להניח כי סוג זה של סרטים ייעלם בקרוב לחלוטין מהנוף. מי שיתגעגע, ייאלץ לחפש בויאודי את "ספיד".