טעם של פעם: על ספיישל המזון של "כלבוטק"

נחמד לדעת שבזמן שסדרי עולם מתהפכים והכאוס הגלובלי משתולל, עדיין ישנם דברים שמסרבים להשתנות. האנושות צועדת קדימה, הטלוויזיה מאבדת את צלמה, ישראל מתכחשת לסמליה - אבל לפחות רפי גינת תמיד יישאר שם, עם קול בס מהדהד ואינטונציה פומפוזית, עם יומרות לתקן את עוולות העולם, עם מרדף נחוש אחר חאפרים וקומבינטורים, עם המחשבה שכל עם ישראל עדיין מתיישב ביום שלישי בערב אל מול הערוץ הראשון בציפייה לגלות את הנוכל התורן. תוכנית התחקירים האלמותית "כלבוטק" שבה אמש (שלישי) אל המסכים בערוץ 2, לאחר שפינתה את מקומה לכמה שבועות לטובת "רוקדים עם כוכבים", אבל העובדה שרבים (וטובים?) העדיפו לצפות ב"היפה והחנון" רק ממחישה את המובן מאליו: המהפכה כבר החלה, וגינת נותר מאחור.

קשה להעריך כיצד נתפס רפי גינת בעיניים צעירות, אך עבורנו, הדור הישן, הקול שלו עדיין מעורר אימה. מאז ומתמיד דמותו גררה חיקויים פארודיים, אך העובדה שזה התחיל מ"זהו זה" ונמשך עד "ארץ נהדרת" משקפת את דבקותו במטרה ואת מעמדו הציבורי. עדיין לנוכחות שלו יש הילה ממלכתית, וצפייה במשדרים בהנחייתו היא כמו מסע בזמן אל ימים אחרים, כשעוד בלענו בשקיקה ובחוסר ביקורתיות את מסריהן של הדמויות הסמכותיות על המסך. לצערו, היום הדברים עובדים אחרת.

מעט מוזר לראות שגינת עדיין יושב מעונב עם ידיים משולבות, מישיר עיניו למצלמה, מדבר בקול רועם ומשתמש בטכניקות ההפחדה הישנות תוך שימוש אובססיבי במונח הארכאי "קומבינטורים". היציבות שלו אמנם ראויה להערכה, אך כיום הפומפוזיות הזו כבר מקבלת אור אחר. היא לא רק מרמזת שהוא מסרב להכיר בשינויים שחלו בטלוויזיה, היא אף משדרת נפיחות מוגזמת, תיאטרליות יומרנית ובעיקר חוסר מודעות עצמית. זה אמנם מצליח לעבוד מדי פעם, אך יותר מהכל זה מגוחך. מרוב פארודיות, גינת כבר נראה כמו פארודיה על עצמו.

כמו בימי הקוליפורמים הזוהרים של "כלבוטק", גם אתמול נגעה התוכנית בתעשיית המזון. מבחינתי באופן אישי בדיקות האוכל הללו איבדו מהאמינות שלהן עוד כשחשפו עד כמה מזוהמות החומוסיות המפורסמות בישראל. מדובר היה במוסדות ותיקים, שבחלקם נהגתי לאכול באופן קבוע, ומאחר שמעולם לא לקיתי בקלקולי קיבה, לא נותרה ברירה אלא להניח כי נתוני הקוליפורמים הם חסרי משמעות, או שלמעשה אותם חיידקים עלומים הם אלה שנותנים את הארומה הכל כך מיוחדת לחומוס הכל כך טעים.

על רקע הפקפוק הזה נפתחה אמש התוכנית בניתוח החמאות בישראל, וחשפה את ההבדלים הדרמטיים בין חמאות אמיתיות למתחזותיה הנוכלות: מדובר רק בממרחי חמאה! אין מדובר בשומן חלבי, כי אם בשומן רווי. וכך שואל את עצמו הצופה האפאטי, מה לעזאזל אכפת לי אם מדובר בחמאה או בממרח חמאה, כל עוד מדובר במוצר טעים? "הם חושבים שאנחנו מטומטמים", התעקש גינת, אך "אנחנו" התקשינו להחליט אם מדובר ביצרניות או שמא במפיקי התוכנית.

לאחר מכן נגעה "כלבוטק" בתעשיית הבורקסים התעשייתיים. "עובדים עליכם", טען גינת, והציג את פרופסור פליגלמן שהזהיר מנזקיה של המרגרינה והשומן הרווי. הידעתם שאכילת בורקסים עלולה לגרום לנזקים גופניים ואולי אף לנמק שעלול להביא לכריתת רגל? כן ילדים, הישמרו מבורקסים. "הביטו בחתול הנחמד שמסרב ללקק את המרגרינה" המחיש גינת, "אפילו החתול השחור נרתע ממנה". האם זה רמז לציבור המזרחי? ובכלל, מה אנחנו אמורים להסיק ממבחן על בלוטות הטעם של יצורים שאוכלים שאריות דגים מפחי אשפה?

שאר התוכנית נגעה בגבינות. "אלו גבינות שהן לא גבינות, שאתם רק חושבים שהן גבינות", התריע גינת בקול מפחיד, שרמז לגעגועיו לימים בהם הטיל אימה על הקבוצות האורחות ביד אליהו. מתברר שמדובר רק בתחליפי חלב, ושהמוצרים הללו לא תואמים להגדרה המסורתית והמדעית של "גבינה". איזה שיעמום. "כדי לגלות את כל הסודות והקומבינות השתמשנו במעבדה הטובה בעולם, שכל בדיקה שלה היא תורה מסיני, האורים והתומים של בדיקות המזון", הבהיר המנחה, והציג שורה ארוכה ומייגעת של נתונים עבשים. זפזופ זריז ל"היפה והחנון" הזכיר את מה שתמיד ידענו: לפעמים בורות היא ברכה. לפעמים היא בלתי נמנעת. לפעמים אין ברירה אלא לזנוח את הסמלים הישנים ולהסתגל למציאות החדשה. זה נחמד שגינת נשאר בשלו, אבל זה פשוט לא רלוונטי.