פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "רומן למתחילים"

      קלודיה, גיבורת "רומן למתחילים" של לילך סיגן, היא אישה מצליחה שלפתע שמה לב שיש לה נטייה קלה לקלפטומניה. קבלו הצצה

      קלודיה עמדה בדוכן הקוסמטיקה במשביר וניסתה ליפסטיקים. היא חישקה את השפתיים לעיגול ומרחה באיטיות גוון חום סגול. היא חייכה כאילו ניסתה לפתות את עצמה, חשפה את השיניים, שליד הליפסטיק הכהה נראו פתאום לבנות מתמיד, הביטה בעיניים הירקרקות שהשתקפו אליה מהמראה הקטנה, ופתאום הבינה: היא גונבת יותר מדי בזמן האחרון.

      כבר שבועיים לא עבר יום בלי שתיקח משהו. טוב, זה לא בדיוק לגנוב, אמרה לעצמה. לא רק הצבע של הליפסטיק היה דרמטי מדי, לפעמים גם ההגדרות שלה היו כאלה. היא תמיד רצתה לקרוא לזה קלפטומניה, כי זה נשמע הרבה יותר אינטליגנטי מ"גניבה" או מ"סחיבה", וגם יותר רומנטי. אבל בתוך תוכה היא ידעה טוב מאוד שזו לא קלפטומניה בלתי נשלטת, חולנית ואובססיבית שתקפה אותה. זה היה משהו אחר לגמרי. משהו שעדיין דרש הגדרה.

      בינה לבין עצמה הודתה שהיא אוהבת לגנוב. כל כך הרבה שנים לא התמסרה לחשק הזה, עד שאפילו התגעגעה לזה קצת. ואז, פתאום, לפני שבועיים בערך, אפילו שלא ממש התחשק לה, הרגישה שהיא חייבת לסחוב משהו קטן בסופר פארם, והדבר הראשון שנפל לידיה היה מחדד עפרונות עיניים. היא אף פעם לא איפרה את העיניים, כי הריסים הכהים והארוכים שלה לא נזקקו לחיזוק מלאכותי. אז בשביל מה בעצם מחדד עפרונות עיניים? עד היום היא לא הרגישה צורך להטריד את עצמה ולמצוא לכך תשובה טובה.

      אבל עכשיו פתאום שמה לב לכך שבמהלך השבועיים האחרונים זה רק התגבר. החשק תקף אותה בכל פינה. מאחורי כל מדף בסופר, בחנויות ספרים, אפילו במכולת של שלמה היא סחבה חפיסת מסטיקים ביום שלישי האחרון בלי לשלם, דחפה אותה במהירות לכיס של הג'ינס כשהוא הסתובב להוריד לה קרטון סיגריות מהמדף הגבוה. ואצל שלמה היא אף פעם לא גנבה לפני כן.

      היו לה כמה עקרונות. קודם כול, לקחת רק דברים שהיא לא ממש צריכה, שסביר להניח שלא תשתמש בהם. היא גם הקפידה שיהיו קטנים ולא יקרים. משהו מעל שלושים שקל כבר לא בא בחשבון. וכמובן, הכלל החשוב ביותר היה לקחת ממי שלא ירגיש, ממי שיש לו כל כך הרבה שלעולם לא ישים לב שליפסטיק דרמטי אחד נעלם. אף אחד לא ייפגע מזה באמת. כן, היא היתה גנבת עם מצפון.

      בינתיים, אף פעם לא תפסו אותה. היא היתה מאוד זהירה. הכינה מראש סיפור כיסוי, רק למקרה שמישהו בכל זאת יראה, או למקרה שתיתפס במצלמות הנסתרות שמציצות מתוך חורים קטנים ובלתי נראים בתקרה. בכל הפעמים הקפידה להפיל את הפריט הנבחר לכיס או לתיק בהיסח הדעת, כאילו לא שמה לב, כאילו בדיוק חשבה על משהו אחר, ובאותו הזמן היתה מכינה בראש את השורה שלה. "אוי, אני לא מאמינה... לא שמתי לב מה אני עושה... איזו פדיחה, אני ממש מתנצלת... אני אפילו לא צריכה את זה."

      במשך שנים היא התגברה על החשק. ניסתה לחשוב אם מאז גיל ארבע עשרה גנבה משהו, ונזכרה פתאום באותה הפעם עם ליאורה, כשהיתה בהיריון בפעם הראשונה ועוד היתה בה נאיביות ואמונה שכל היריון מסתיים בתינוק, ובאחר צהריים מקרי אחד התגברה על הבושה ונכנסה לראשונה בחייה לחנות למידות גדולות, מסתכלת לצדדים כדי לוודא שחוץ מליאורה אף אחד לא רואה אותה.

      היא נכנסה לתא המדידה עם איזה עשר חולצות ושתיים שלוש שמלות נפוחות. מדדה חולצה ופתאום שמה לב לכך שלא חובר אליה זמזם מגנטי. היא הסתכלה על עצמה במראה וניסתה להכיל את החזות המשתנה שלה. שערה החום הארוך היה שופע ומבריק מתמיד בגלל ההורמונים של תחילת ההיריון, והרגליים שהציצו מתחת לחולצה הגדולה עדיין נראו ארוכות ודקות, אבל החולצה איכשהו לא התאימה. היא היתה גדולה ואוורירית מדי. ועם זאת, התחשק לה. היא ידעה שאם תלבש את הסווטשירט הרפוי שלה על החולצה ותרחף בקלילות אל מחוץ לחנות, אף אחד לעולם לא ידע. אבל החולצה עלתה יותר משלושים שקל, והחנות היתה קטנה, וקלודיה משום מה החליטה שלזבנית יש מראה של אם חד הורית, כך שברגע האחרון היא גנזה את התוכנית, ובמקומה קנתה במחיר מופקע שמלת אוהל בצבע חציל. היא היתה רק בסוף חודש שלישי, אבל הרגישה כמו דלעת שתפחה לממדים לא טבעיים אחרי שהשקו אותה יתר על המידה. על אף שתמיד סבלה כשהרגישה שמנה, אחר כך מצאה את עצמה מתגעגעת לתחושה הזאת.

      כשיצאו החוצה התוודתה בפני ליאורה. "את יודעת, כמעט התפתיתי לגנוב שם טי שירט," גיחכה.

      העיניים החומות של ליאורה נפערו לעומתה, משורגות בנימים אדומים. "אני לא מאמינה שדברים כאלה בכלל עוברים לך בראש. זה כל כך לא שווה את זה," אמרה בהתחסדות לא ברורה.

      קלודיה כבר התחרטה שהחליטה לספר לה. מה הסיפור הגדול? היא בסך הכול חשבה שיחלקו ביניהן רגע אינטימי של בנות.

      "תארי לך שהיו תופסים אותך," ליאורה המשיכה בלי רחמים. "אני כבר רואה את הכותרות בעיתונים - 'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה'."

      "האמת שזה לא מה שעצר אותי," החזירה קלודיה. "מה שבאמת הפחיד זה שיהיה כתוב - 'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה בחנות למידות גדולות'." שתיהן צחקו צחוק קצר. אחר כך קלודיה גם הוסיפה שלא נראה לה שמישהו באמת היה מגדיר אותה כעורכת בכירה. בסך הכול סגנית עורך של מוסף סוף השבוע. אמנם של העיתון המוביל במדינה, אבל בכל זאת, בסך הכול סגנית. ווטס דה ביג דיל? הרי במקרה התגלגלה לשם, וסביר להניח שביום מן הימים במקרה תתגלגל הלאה. ליאורה לא ענתה. קלודיה ידעה שליאורה מתאפקת לא להגיד לה שתפסיק לסחוט מחמאות, מה שכבר אמרה לה יותר מדי פעמים, עד שקלודיה התפוצצה פעם אחת והטיחה בליאורה שבתור החברה הכי טובה שלה היא צריכה כבר להבין שזה לא העניין, שהיא בסך הכול משתפת אותה במה שהיא באמת מאמינה. וכך, הוויכוח הווירטואלי ביניהן התנהל לבדו, השתולל הלוך וחזור בתוך ראשיהן בזמן שהמשיכו ללכת בשתיקה.

      אבל כל זה כבר קרה מזמן. ועכשיו... היא לא יכלה להתאפק יותר. היא הודתה בפני עצמה שבזמן האחרון העניין הזה של הגניבות נעשה מוגזם. כמעט כל יום. רק בשבת לא יצא לה. וגם עברה את סף השלושים שקל. חצתה גבולות. היא צחקה על עצמה במרירות קלה כשחשבה על זה. "את ממש שוברת מסגרות, מנפצת מוסכמות," גערה בעצמה בציניות. אפילו בתור פושעת היא היתה בינונית.

      פעם החליטה לבחון את דריה, האקס פסיכולוגית שלה, והתחילה את אחד המפגשים בחצי וידוי על כך שלפעמים יש לה חשק לסחוב דברים מחנויות. האנליזה היתה שזו התנהגות של מישהו שחייב ליצור לעצמו מצב תמידי של חרדה, אחרת הוא נכנס לדיכאון. "את יודעת שהרבה פעמים פרוזאק פותר את הבעיה הזאת," אמרה דריה במה שנראה לקלודיה כהתנשאות, ולכן היא רק בלעה גוש קטן ומר ולא ענתה לה בכלל.

      איך דריה, שאמורה להיות בעדה בחיים, מסוגלת לקחת את התכונה הכי אקסצנטרית שלה וברגע לתייק אותה בכוננית ברזל מאפירה בין אלפי מקרים משעממים אחרים? בינה לבין עצמה קיבלה את זה בתור משהו קטן וייחודי שהוא רק שלה, משהו שמספרים למישהו בדייט ראשון אם הוא ממש מוצא חן, כדי להרגיש יותר מסתורית ממה שנראה לעין, כדי לרמוז שיש לה צדדים נסתרים, אפלים. ואם היא תרגיש כך אז מי יודע, אולי זרזיף קטן מהתחושה יעבור גם אליו.

      אבל עכשיו בער לה להבין מה עומד מאחורי זה, אולי בגלל שדייטים ראשונים כבר לא היו לה הרבה זמן. כמה? היא חישבה במהירות שבעוד חודשיים וארבעה ימים היא ואודי יהיו ביחד אחת עשרה שנה. ואת אודי הקטע הקלפטומני כבר לא ירשים, מן הסתם. רק שעליה בזמן האחרון זה התחיל להעיק. הפך לצורך. היא הרגישה כמו לוזרית כשהיתה יוצאת מחנות בלי לסחוב משהו. מההגדרות הקצרות שמצאה באינטרנט, שכללו כל מיני תיאורים על צורך להחביא את החפצים הגנובים, הבינה כבר מזמן שלקטגוריית הקלפטומנים היא כנראה לא שייכת. אז מה היה החשק הזה שהניע אותה?

      הרי בעוד רגע היא תיתפס. אם תיקח את הליפסטיק החום סגול הצעקני הזה, שלעולם לא תשתמש בו, אם תפיל אותו כאילו במקרה לתוך התיק ותמשיך לנסות צבעים אחרים על השפתיים כאילו כלום לא קרה, מישהו עלול לראות.

      ואם לא בעוד רגע, אז בעוד יומיים, או שבוע או חודש. והמצב עם אודי הוא לא כזה שהוא ייקח את זה בהומור. אולי הוא יתעצבן אם יהיו תיקים במשטרה, או כותרות בעיתונים. אולי לא ירצה לדבר איתה. יתגלגל בתוך השמיכה ויידבק לקצה המיטה, כמה שיותר רחוק ממנה, יותיר אותה שוב לבהות בבהרות השמש שעל גבו, מנסה למצוא בהן איזו דובה גדולה או כל צורה מקרית אחרת. אולי סתם יסתכל עליה במבט מרחם, כזה שישר גורם לה לחשוד שהוא חושב איזו טעות הוא עשה שהאמין שי?צא ממנה הרבה יותר, מאשתו, כשהתחתן איתה לפני אחת עשרה שנה. היו תקופות שגם היא חשבה שיצא ממנה יותר. לקח הרבה זמן עד שהבינה שרמות האנרגיה שלה מוגבלות. רק עד גבול מסוים ודי, ואז הכול נגמר ברגע, ושוב עד לפעם הבאה.

      לילך סיגן, "רומן למתחילים", 359 עמ' // ידיעות ספרים