בואו נודה בזה המאבק המודרני המתמיד לנהל את כל המערכות ולצאת על הצד המנצח הוא מתיש. אנחנו מזגזגים בין העבודה, המיילים, הפייסבוק, הטוויטר, המוסך, ועד הבית, קופת חולים, הסופרמרקט ובסוף עוד חוטפים דו"ח חניה. מתיש. מתוך אלו נוח ומנחם לצלול אל אחד מספרי הנשים הקטנות האלה: לעולם של פודריות, שמשיות רקומות, צווארונים מעומלנים ופתקים משמחים של הזמנה לבית קיט המוגשים על טסים מוכספים.
"היקיצה", נובלה שנכתבה ב-1899, מתקיימת בדיוק באותו עולם של מדמואזליות, מלחי הרחה וטיולים ארוכים ועצלים על חוף הים, שמופרעים רק בהזמנה מענגת לארוחת ערב אצל מכרים. אבל זוהי רק שכבה אחת השכבה המנומנמת של חייה של עדנה פונטלייה, גיבורת הנובלה, שהיא אשת איש ואם לשני ילדים שמרשרשים ברקע. כפי ששם הנובלה מרמז, לחיים של עדנה יש רבדים נוספים וזרמים תת קרקעיים שסופם להעיר אותה, ולאו דווקא בצורת תה ורקיקים למיטה.
קייט שופן, הסופרת האמריקאית בת המאה ה-19, לא מבזבזת את זמנו היקר ותשומת לבו של הקורא הלא-מובן-מאליו שעמד לרשותה וחותרת ישירות אל הנקודה שלה: "נישואיה (של עדנה ל.ו) לליאונס פונטלייה היו מקריים לחלוטין, ומהבחינה הזו דמו להרבה נישואין אחרים המתחפשים לצו הגורל". כך, כבר בעמוד 33, מושכת שופן את השטיח תחת רגלי הגיבורה שלנו ולא מתמהמהת במסרים מעורפלים ואווריריים של מי שהפנאי בידה. כדי לא להניח ללסתות השמוטות של קוראיה לחזור למקומן ולהאט אותה, כבר בעמוד הבא מוסיפה שופן חטא על פשע ומציינת בלי כחל וסרק שעדנה זו "חיבבה את ילדיה מתוך גחמה ובלי עקביות. לעיתים היתה אוספת אותם בזרועותיה באהבה עזה; ולעתים שכחה את דבר קיומם".
ורק כדי להסיר ספק עדנה פונטלייה אינה דמות מפוקפקת. עדנה פונטלייה סה מואה, עדנה פונטלייה סה וו. ואף רצוי להבהיר, ב-1899 המושג "אמא טובה מספיק" עוד לא היה קיים: אם שלא העריצה, פינקה והתמוגגה מילדיה נחשבה לפגומה ואולי אפילו לוקה בנפשה. למעשה, תפקיד המשוגעת מעליית הגג (שעלה ב"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה שהקדימה את קייט שופן בחצי מאה) אף פעם לא באמת נטש את התודעה של האישה ששקלה את צעדיה בעולם שלא עודד עצמאות מחשבתית.
רדיקליות לא חופשיות
מנקודה זו בנובלה, עדנה פונטלייה קושרת עצמה לרובר, ג'נטלמן צעיר ורווק שמלווה אותה לאורך הקיץ ומהווה אבן דרך ביקיצה שלה. ומאחר שתהליך ההתעוררות מלא התשוקה מגיע אליה מהר מכפי שתוכל לעכל אותו "האפשרות שהיא רואה את העולם בעיניים אחרות ומתוודעת לדברים חדשים בתוכה, המוסיפים צבע לסביבתה ומשנים אותה האפשרות הזאת עדיין לא עלתה בדעתה" (עמ' 68) עדנה, שאין לה סט הכלים וההגדרות של האישה המודרנית, מתבוננת בפליאה על חייה וזהותה המשתבשים כאילו היו תאונת רכבת שאירעה. היא לרגע לא חושבת שהיא זו שגרמה לשיבושם.
תהליך ההתעוררות שעוברת מאדאם עדנה פונטלייה הופך אותה למה שמכונה בהלכה היהודית "אישה מורדת" אישה שמחליטה לעזוב את ביתה ובעלה. מבלי להיכנס לפרטי העלילה כפי שהם מגוללים בהמשך, אפשר לנחש שבעולמן של הנשים הקטנות מהלך שכזה לא בדיוק מיטיב עם חייה של היפיפייה המתעוררת. ואכן, עדנה פונטלייה משלמת מחיר טראגי עבור המרידה שלה ושל הנשים שהיא מייצגת.
כל אלה הופכים את "היקיצה" למסמך מדהים וזאת בכמה מישורים. ראשית, מדובר בהישג הספרותי שיש בו סימבוליזם, אלמנטים פיוטיים והומור דק שלא מאפיל על הדרמה. מעבר לכך, הוא רדיקלי בעמדות שלו וככזה נדחה בשאט נפש על ידי הביקורת בזמנו. מבחינה זו, עדנה פונטלייה אולי עסוקה בדרמה הפרטית שלה, אבל מעיניה של קייט שופן לא נמלטו גם הילדות השחורות הקטנות שנולדו כדי להיות הדור הבא של המשרתות החרישיות ובינתיים מתלמדות בעבודות כפיים שעשויות לסכן את בריאותן של הגברות הלבנות של ניו אורלינס.
הרדיקליות הזו לא עברה ללא מחיר, והמבקרים, כאמור, כתשו את "היקיצה" בלי רחמים והתייחסו בעיקר לעמדות הלכאורה המפוקפקות מבחינה מוסרית של הסופרת שמאחוריו. כתוצאה מכך, שופן נשתתקה ספרותית כמעט לחלוטין ולא חזרה לפרסם יצירות ספרותיות ארוכות עד למותה, חמש שנים לאחר מכן.
הצקצוק שאינו נגמר
לכאורה, אחרי "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, המהפכה הפמיניסטית ואלפי החזיות שנשרפו עד שאופרה ווינפרי הפכה לאחת הנשים העשירות בעולם, המושג הזה "אישה מורדת" וכל מה שנגזר ממנו אמור היה להיות שיירים מרקיבים של תקופה שטוב שתיעלם מהעולם. אלא שהדיסוננס בין כל ההישגים האלה לבין התקופה הנוכחית, כפי שהוא נחווית ממש בימים אלו, בישראל של שנות האלפיים, הוא מהמם.
שכן, במהותו "היקיצה" לא שונה בהרבה מהטור האחרון של דנה ספקטור למשל, ומטחי הביקורת שמופנים אל האישה המורדת הזו דומים באופן מבהיל לביקורת שספגה קייט שופן כשהתפרסם הספר. מבלי לנסות להגן על כבודה וזכותה של ספקטור (שעושה זאת לגמרי בכוחות עצמה), מעניין רק להצביע על הדמיון ועל המוסר הכפול, או על הפמיניזם הלא מעשי שלוקים בו לא מעט מהמצקצקים מרדנות נשית שמגיעה עטופת קלאסיקה זה בסדר גמור, אבל את החיים האמיתיים צריך לעבור בלי לתת לשכנים משהו לדבר עליו.
את "היקיצה" אפשר וכדאי לקרוא כיצירה שיש בה קסם על זמני, ומעלות ספרותיות שהופכות אותה לנובלה מקסימה וקורעת לב. אבל בתוך ההתענגות על הפודריות המתנפצות ועל שמשיות תחרה שנותרות נטושות מאחור, אסור לשכוח גם את הכוונות המקוריות של שופן, שבאמצעות מאדאם פונטלייה שלה ביקשה לומר משהו על נשים (שאינן מושלמות, שאינן אימהות מבטן ומלידה, ושיש להן תשוקות) ועל מקומן בחברה. ככלות הכל, שופן שילמה מחיר כבד בדיוק בשביל שנשים ב-2010 לא יהיו משרתות, פאסיביות או "מורדות".