בום בום בלעע: על החדשים של בלאק אייד פיז וקישה

ייאמר לזכותם של הבלאק אייד פיז שבניגוד לאלבומי המשך והוצאות מחודשות שרואות אור כבכל שנה בתקופת הכריסמס, "The Beginning", אלבומם החדש, הוא לא סחיטה של לימון שכבר מזמן נגמר בו המיץ. כלומר, המיץ נגמר, אבל הם טוענים שלא מדובר בהרפתקה מסחרית, אלא יצירתית, וזה נשמע אמין - אלבום עם כל כך מעט להיטים לא יכול להיות מסחרי. הבעיה היא שיש פה מיסקונספציה: ב-"The Beginning" אין להיטים, אבל גם אין בו שום דבר יצירתי. במקרה הטוב הוא עשה לוויל איי.אם שמח באולפן, וכמו שיודעת כל עוזרת הפקה מתחילה – שמח באולפן, עצוב בבית.

וויל איי.אם הוא מפיק יצירתי ומוכשר. השנה הוא שיגר אלינו לא רק את הלהיטים של הלהקה שלו אלא גם את "OMG" המקפיץ של אשר ואלבום דאנסי חביב של קליס. "I Gotta Feeling" אמור להיות שיר השנה בכל מצעד, ואם קישה תיקח לו את התואר , זה יהיה שוד לאור יום. תגידו מה שתגידו על "Boom Boom Pow", מדובר בקטע שקשה להוציא מהראש. תגידו שאתם לא אוהבים את "I Gotta Feeling", אף אחד לא יאמין לכם ממילא. אבל תגידו שהקאתם קצת בפה כששמעתם את "The Time", הסינגל החדש של הבלאק אייד פיז, שהפזמון שלו ממחזר את "Time Of My Life" הסכריני מ"ריקוד מושחת", ואיש לא יחשוב שזה מוזר.

2010 היתה שנה מעולה לבלאק אייד פיז. אם בתחילתה מישהו היה אומר לוויל איי.אם שכשהיא תגמר, הלהקה שלו תחזיק בשלושה פרסי גראמי ובשני שיאי מצעדים – השיר הנמכר ביותר באייטיונז והלהקה ששהתה הכי הרבה שבועות ברציפות בראש המצעד האמריקאי – יש מצב שהוא היה חותם על ההישג המכובד הזה וסוגר עניין. אבל וויל איי.אם הוא בחור שלוחץ, וההצלחה האדירה של אלבומם החמישי, "The E.N.D" (שלמעשה יצא כבר בקיץ 2009), ושרשרת הלהיטים שבאה בעקבותיו לא גרמו לו לוותר על החלק השני בהרפתקת הדאנס שלו.

אלא ש-"The Beginning" מציג בעיקר דלות חומר. זה אלבום שאין בו חידוש ואין בו אפילו רגעים של כיף. מעריצים של הלהקה, ובישראל יש כאלה, ימצאו בו רגעים משמחים. מתוכו, אפשר לציין לטובה את "Someday", את "Love You Long Time" הדיסקואי, ואת "The Best One Yet" הקליל. אבל אלו שירים שלא היו בולטים בשום אלבום אחר של הלהקה ובתוך אסופת הלהיטים ההיסטרית שהחבורה הזו הנפיקה במהלך השנים האחרונות, אין להם שום משקל. שירים סוג ב' של להקה סוג א'.

מצד שני, לפחות הבלק אייד פיז הם לא בלוף. יצא להם אלבום לא משהו, לא נורא, אחריו יבוא אחד ראוי. זו הבטחה שאי אפשר לתת במקרה של נערת "טיק-טוק", קישה, שהפכה בעזרתו של ד"ר לוק, המפיק הגדול של 2010, לאחת מזמרות הפופ הפופולאריות של השנה. קישה היא כמו הריון לא רצוי, טעות של עולם הפופ. מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב לעשות ממנה כוכבת בעזרת שיר שבו היא מתגאה בכך שהיא מצחצחת שיניים עם ג'ק דניאלס, ובאופן מוזר המישהו הזה גם צדק. ריהאנה רותחת, ליידי גאגא תיאטרלית, קייטי פרי מתנחמדת וקישה מסריחה – ולא בקטע של עלבון.

זה הטיקט שלה – היא מסריחה בגאווה. היא אפילו לא מנסה לשמור על פאסון: היא לא אוהבת פאסון, יתכן שהיא אפילו לא יודעת מהו פאסון. היא לא בחורה מהאשפה שמנסה בכל כוחה להיות אלגנטית - היא בחורה מהאשפה שחוגגת את אשפתיותה, והעולם חוגג איתה. אחותה הפופית של סנוקי מ"ג'רזי שור". כי אם אפשר לתת לגיטמציה לחוסר טעם ולחוסר כישרון, אז למה לא לתת אותה? כשעומדים ליד גמד, תמיד מרגישים על הגובה.

חוץ מזה, לקישה יש אלבום חדש, "Cannibal". אסופת שירי פופ זניחים, אירוע פופי זניח. אם אתם אוהבים את קישה, לכו על זה. היא לא תאכזב אתכם. מומלץ אבל להצטייד בסבון ולוותר על הפאסון.