פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לגמרי קלולס: על "באה בקלות" ומותו של סרט התיכון

      ז'אנר סרט התיכון הולך וגווע בשנים האחרונות. מי שרוצה להבין למה זה קורה, יכול למצוא את התשובה לכך בכישלון הטרי של "באה בקלות". אבנר שביט שם ברז למורה

      "אל תשכחי אותי" זעק שיר הנושא ב"מועדון ארוחת הבוקר", סרט התיכון האולטימטיבי של ג'ון יוז המנוח, ומשאלתו נענתה – הילדים שגדלו בשנות השמונים על סרטי הנעורים שלו צמחו עתה להיות קולנוענים, ורוחו של יוז שורה באופן מובהק על יצירותיהם. דוגמה טרייה וישירה לכך היא "באה בקלות" של וויל גלוק, סרט תיכונים בן זמננו שמשחזר רגעים שלמים מתוך "מועדון ארוחת הבוקר" ואף משמיע שוב ושוב את שיר הנושא האגדי שלו.

      זהו מהלך אמנותי יפה ואף מכובד – במאים גדולים יותר מגלוק עשו בסרטים גדולים יותר מ"באה בקלות" מחוות שכאלה לקולנוע שהשפיע עליהם. ההבדל הוא שהם פעלו כך כדי להראות לאיזו מורשת הם משתייכים רגע לפני שהם מחדשים אותה ומוסיפים לה, והמקרה של גלוק הפוך – אצלו, נראה שהקריצות ליוז נועדו להסוות את המחסור של הסרט העדכני ברעיונות מקוריים. גרוע מכך, העובדה ש"באה בקלות" הבעייתי מלכתחילה מעמיד את עצמו מול "מועדון ארוחת הבוקר" רק חושפת עוד יותר כמה הוא מחוויר לעומתו ובכלל לעומת גוף העבודה של יוז.

      אכן, חצי יובל חלף מאז צאתה של דרמת הפולחן ויותר משנה עברה מאז לכתו של יוז, אבל ז'אנר סרטי התיכון רק צועד אחורה, ו"באה בקלות" הוא הוכחה נוספת ועגומה במיוחד לכך. הסרט מציג את סיפורה של גימנזיסטית (אמה סטון) שהולכת בעקבות דנה ספקטור ומגלה כמה מהירות והרות-אסון יכולות להיות שמועות בכל הקשור לסקס. עלילה זו מעתיקה לאמריקה של 2010 את סיפור המסגרת של הקלאסיקה "אות השני", ובהתאם לכך יש לה פוטנציאל להגיד משהו שיהיה בו בזמן על-זמני ועדכני. גלוק משכיל לעתים לממש את הפוטנציאל הזה ולייצר כמה הברקות, אבל רוב מה שיוצא תחת ידיו הן תצוגות משחק מביכות, התפתחויות עלילתיות קלושות, בדיחות רדודות וכיוצא בזה. התוצאה היא סרט מתסכל וחלול, ולכן זה לא פלא שהוא ספג בארצות הברית כישלון קופתי.

      מתוך הסרט באה בקלות (יח"צ)
      לא פלא שהוא נכשל בקופות. מתוך "באה בקלות" (צילום: יח"צ)

      בכך הצטרף "באה בקלות" לשורה של סרטי תיכון כושלים מן השנים האחרונות, ובהם "אני אוהב אותך, בת קופר", "בנדסלאם", "ההתנקשות בנשיא התיכון" ואחרים. סוגה גימנזיסטית זו זכתה לעדנה גם בשנות התשעים, בתקופה שבה "קלולס" ולהיטים נוספים שמרו על הגחלת של יוז ואף הבעירו אותה עוד יותר, אבל היא לא ייצרה ולו הצלחה מסחרית אחת מאז "ילדות רעות" ב-2004, וכתוצאה מכך מפיקי סרט ההמשך של הלהיט מאמצע העשור הקודם בחרו לשגר אותו היישר לספריות הדי.וי.די בעוד כחודש. אז מה הביא לגסיסתו של הז'אנר? שתי סיבות - הראשונה מסחרית והשנייה אמנותית.

      הסיבה הראשונה היא השינויים הדרמטיים בתנאי השוק – בעשור האחרון, השתלטו על תעשיית הקולנוע סרטי הפנטזיה וגיבורי העל. הדומיננטיות שלהם פגעה בז'אנרים רבים, למשל מותחני הפעולה לקהל בוגר, אבל יותר מכל היא ייתרה את קיומו של ז'אנר סרטי התיכון. הסיבה לכך היא שגם אם "הארי פוטר", "דמדומים", "ספיידרמן" ודומיהם מציגים כוחות על-טבעיים ויצורים קסומים, הרי שהם עוסקים בדיוק באותם מכאובי נעורים שעמדו במרכז סרטי התיכונים, רק שהם עושים זאת בצורה מרשימה ומספקת בהרבה.

      דמדומים 3: ליקוי חמה (יח"צ)
      למה להסתפק בתלמידי תיכון מן המניין כשאפשר להזיל ריר על ערפדים? מתוך "דמדומים 3: ליקוי חמה" (צילום: יח"צ)

      אחרי הכל, למה שאיזשהו נער אמריקאי, בעיקר בעידן שבו הממשלה שיכנעה אותו כי מתנהל קרב בין טובים ורעים על שלום העולם, יסתפק בתככים סביב הלוקר כשהוא יכול לראות כיצד בן דמותו מציל את היקום? ולמה שאיזושהי נערה אמריקאית תסתפק בקמצוץ של רמיזות מיניות בחדר הריתוק כשהיא יכולה לראות סרט שלם על זיגזג בין ערפד נשכני ואיש זאב חשוף פלג עליון ושרירי? ולמה שאיזשהו מפיק ישקיע יותר מדי בשיווק של סרטים כמו "באה בקלות", שאי אפשר להפוך אותם לתופעה תרבותית ולא ניתן ליצור להם המשכים או למכור בזכותם חולצות, צעצועים ודיסקים? אם סרט תיכון רוצה להצליח בימינו גם בלי עזרתם של קסמים וריקודים, הוא חייב להתגלות כהרבה יותר מסתם חיקוי של "יפה בוורוד", וזה לא קורה.

      כאן אנו מגיעים לסיבה השנייה והאמנותית לדעיכתו של סרט התיכון - גם אם היה לסוגה הגוססת איזשהו סיכוי להצדיק את קיומה, הרי שהיוצרים שלה לא השכילו להפיח בה רוח חיים. כדי להצליח בכך היה עליהם להתאים את סרט התיכון החדש לרוח הזמן, אבל "באה בקלות" ודומיו דווקא נשארים מאחור.

      ההחמצה שלהם נובעת מכך שהיוצרים הללו סבורים כי הדינמיקה של המציאות ב-2010 מסתכמת בחידושים וירטואליים. בהתאם לזאת, "באה בקלות" הופך את הווידאו-צ'ט לחלק מהותי מן העלילה, אבל זה לא עוזר אם בסופו של הדבר מוסר ההשכל שלו הוא כי שרלילות הן נחותות, שמשפחה זה הדבר הכי חשוב ושעדיף להיות כמו כולם. בכך מציג סרטו של גלוק תפיסת עולם נושנה יותר מהתסרוקת של מולי רינגוולד ומן הבלורית של רונלד רייגן, מה שמוכיח כי המדיה היא לא בהכרח המסר. אם אתה רוצה להיות קולנוען פורץ דרך, לא די בכך שתציג מישהי מקבלת מסרון "ערה?", אתה גם צריך לקבל בהבנה את העובדה שהיא עונה על כך ב"מאוד".

      מתוך "Glee" (imdb)
      בניגוד לסרטי התיכון, הסדרה הזו הצליחה להתאים את עצמה לרוח הזמן. מתוך "Glee"(צילום: IMDB)

      הארכאיות של יוצרי סרטי התיכון העכשוויים בולטת בעיקר לאור העובדה שכמה סדרות טלוויזיה מן העת האחרונה דווקא השכילו לפתח את המורשת של יוז– "Glee", למשל, שיקפה כהלכה את רוח עידן אובמה בכך שהציבה את האחר במרכז. נוסף לכך, "סקינס" הבריטית ביטאה היטב את העידן שבו מיטשטשים הגבולות בין קטינים ובוגרים ושבו אף אחד כבר לא מפחד מאיידס בכך שהציגה יחס חופשי מאי פעם למין ולסמים.

      זו הדרך שבה צריך ללכת סרט התיכון החדש אם הוא רוצה לשרוד את העשור הנוכחי – הבמאי הבא שיעשה קומדיה מסוגה של "באה בקלות" חייב להפסיק להתנהג כמו החנון של הכיתה ולהתחיל להיות הילד הרע שלה, אחרת איש כבר לא יטרח לזכור שמישהו פעם שר "אל תשכחי אותי".