פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נסיך השפל: על "גאות" של דניאל סלומון

      באלבומו החדש, "גאות", דניאל סלומון לא עומד אפילו בסטנדרטים של אמצע הדרך שהציב לעצמו. מרוב ניסיון להיות נחמד הוא כבר עצוב

      דניאל סלומון כבר לא ישתנה. אמנם "גאות", אלבומו הרביעי של היוצר המוכשר הזה, שונה מוזיקלית משלושת האלבומים שקדמו לו, שגם הם בתוכם היו שונים זה מזה (השלישי יותר משני קודמיו), אבל משהו מהותי בדניאל סלומון כבר לא ישתנה. הוא פשוט נחמד מדי – וחבל שזו התכונה היחידה שהופכת את יצירותיו לחסרות ולעתים אפילו למעצבנות. גם כשסלומון שר על רגשות סוערים ומורכבים וגם כשהוא עושה את זה בתזמורים מעוררי קנאה בפשטות שלהם, המסלול שלהם מהנגינה דרך גרונו ועד לאוויר העולם מסתיים תמיד באותו הטון – סכריני, מתנחמד, קיטש, שמאלץ, האמצע של האמצע של הדרך. לא משנה איך תקראו לזה – זה עצוב.

      זה עצוב בעיקר כי ב"גאות" סלומון הוא כבר לא יוצר סוחף. האלמנטים של מוזיקה ערבית שהכניס או התכנותים הקלילים, פרי מוחו של המפיק המוזיקלי לני בן בשט, שנוכחותו האמנותית באלבום מאכזבת מאוד, לא מוציאים מהאלבום אף שיר שיהיה לו עשירית מהאפקט של "עדיף" או "לב זהב" מאלבום הבכורה ובוודאי לא של "אהבה" מהאלבום השני – שלושתם שירים בינוניים מאוד, אבל בדומה ללהיטים של הבלאק אייד פיז, קשה לשכוח אותם. "הקשיבי לי", הסינגל הראשון מהאלבום החדש, כשל במבחן למרות היותו השיר הטוב באלבום. זאת בעיקר בגלל שאין בו, לא להאמין, אפילו פעם אחת מילה מהשורש א.ה.ב. גם הוא נחמד, אבל לא קילר כפי שסלומון הרגיל את מאזיניו. "גאות", סינגל נוסף, נותן לביט עמום להוביל אותו, אבל לסלומון אין נשק חזק יותר מקולו הגבוה, שבאלבום הזה מצליח להכזיב פעם אחר פעם ופשוט להישמע צרוד.

      עטיפת האלבום גאות של דניאל סלומון (סריקה)
      סכריני, מתנחמד, קיטש, שמאלץ, האמצע של האמצע של הדרך. עטיפת האלבום (סריקה)

      גם ככותב, סלומון לא התקדם עם השנים. בדומה לטיעון שהשמיע אביהו מדינה נגד הכותבים הצעירים במוזיקה הים תיכונית, לסלומון יש נושא אחד בארסנל ואוצר רעיונות מאוד מוגבל לבטא אותו. "אהוב לבי" מצליח לגרור לראשונה את דניאלה ספקטור שמשתתפת בו לשיר לא טוב; "מיכל" מתעקש להיכתב בחרוזים ונופל שוב במלכודת דביקה של בנאליות; וגם "שם בשמיים" ו"שנים אחר כך" פונים לאישה שכבר לא נמצאת שם באופן שלא מחדש דבר על שירי געגוע שנכתבו בעברית, באנגלית ובשפות אחרות והצליחו להעביר את התחושה באופן מרגש. בנקודה הזו, חשוב להגיד שאפשר לבנות קריירה אך ורק על שירי יחסים – כמו מרבית הטקסטים של ניל טננט ואפילו טיילור סוויפט. הסוד הוא להתחכם ולבנות שפה חדשה או פשוט לסחוף, ונדמה שסלומון פשוט אינו עובד בתדרים האלו יותר. תשוו את "רק על אוויר" מתוך האלבום החדש ל"תגידו לה" של דודו אהרון ונסו לחשוב מי מהם גורם לכם לרצות לצאת החוצה ולהשיג את הבחור/ה.

      דניאל סלומון (עמית ישראלי)
      הוא אולי בא מכאב אבל הכאב הזה לא מגיע אלינו. סלומון (צילום: עמית ישראלי)

      החולשות הרבות של "גאות" הן לא דבר יוצא דופן בקריירה של סלומון. אלא שמסתבר שאף הוא סובל משינויי האקלים בתרבות הישראלית, כך שגם לאמצע הדרך שלו כבר אין מקום בה, בוודאי לא מקום נרחב כפי שהיה לו עם "עדיף" ו"אהבה". מכך לא צריך להשתמע שלסלומון מעולם לא היו שירים טובים (להבדיל מרק אפקטיביים): "מיתר קרוע" ו"רבות הדרכים" ו"בא מכאב" הם בדיוק כאלה. הראשון הוקדש לענבל פרלמוטר ז"ל, השני חשף את הכישרון המוזיקלי של דנה עדיני כזמרת סול-פופ ואילו השלישי הוא החשוב ביותר לענייננו.

      ב"בא מכאב", סלומון לא היה לאלטון ג'ון או הבילי ג'ואל שתמיד חלם להיות, אבל הוא כן הציג אישיות מורכבת ומסוכסכת ("לא לא בא מבית אוהב, שכולם תמיד תומכים"), ולמרות משפט מיותר אחד – על אהבה כמובן ("אז למרות שקר לך/חבקיני אהובה") – הוא הצליח להיות גם נעים וגם לא מביך. בשיר עצמו סלומון מעיד כי הוא בא מכאב, אבל נדמה שהכאב שסלומון מנסה להעביר באלבומיו נכשל מלהגיע. פעם, הבעיה הזו היתה נחלתם של אלו שלא יכלו להבין איך סלומון שורף את המיינסטרים. היום, זו בעיקר בעיה של סלומון עצמו.

      דניאל סלומון, "גאות" (NMC-הד ארצי)