יום הזוכר: על הופעת האיחוד של זקני צפת

כל חובב מוזיקה הוא במאי דוקומנטרי יחידני. כלפי עצמו, כלפי זיכרונותיו. שירים מעברו מושיבים אותו מיידית מול אותה קונסולת זיכרונות שיש בו. כפתורי הקונסולה הם פרטים, ריחות, מראות מעברו. בהישמע השיר מהעבר הוא הופך למשתתף באותו סרט דוקומנטרי שהוא עצמו מכין: גם כמראיין, וגם כאיש האולפן של זיכרונותיו.

בטח צפיתם באי אלו סרטים דוקומנטריים בנושא מוזיקה. תמיד מגיע השלב שבו אחד מאנשי האולפן מדגים ומדגיש ערוצי הקלטה שלפעמים לא מגיעים בדיוור ישיר אל המאזין. במאי הסרט מגיע אל אנשי הקונסולה ומחזיר אותם למקום שאותו הם לעולם לא עזבו. אנשי הקונסולה אף פעם לא הולכים לשום מקום; שנים אחרי, הם יושבים מול המצלמה, מאות כפתורי הקונסולה מונחים לפניהם והם מעלים ומורידים אותם בדיוק בזמן. ממשיכים לסחוב בתוכם כניסות תופים, הכפלות קוליות, גיטרה שלישית, וכו'. סוחבים פרטים ואנקדוטות שכמעט ומכבידות על התנהלותם העכשווית בעולם. ובכן, האנשים של הקונסולה בסרטים דוקומנטריים מוזיקליים הם האנשים הכי בודדים בעולם.

אני איש קונסולה. אני איש קונסולה של זקני צפת.

היו ימים שמוזיקה הגיעה אליך משמועות, לא דרך לינקים. קסטה פיראטית, כזו של הקלטה ביתית, הגיעה אליי. זקני צפת מתיכון עירוני א' היו ריח חדש, טרי. שילוב של הסטוג'ז והתרנגולים. קומבינציה שמשלבת בתוכה רוקנרול טהור, אירוניה עצמית, הכרה לעבר וניגוחו גם יחד. עירוני א' היתה הסיאטל שבתוך תל אביב עם להקות כמו מוניקה סקס ועד זוב, ורוקסן היה המועדון שאכלס את כל להקות הרוק דאז. והנה, אתמול (שבת) באוזןבר בתל אביב הכל חזר כמו גל של וידאו קליפ שמצולם לאחור. 2010, זקני צפת באיחוד, כמעט מחתרתי. אורן לוטנברג, רע מוכיח, יוני בן טובים ומאור כהן. הופעה שבוצעה – כמעט בספונטניות – בעקבות צילומי סדרה על האלבומים הישראליים עם הסיפורים הכי מעניינים, בבימויו של אבידע לבני ("חייב לזוז", "הימנית האחרונה של מקס בר") ועריכתו של יואב קוטנר. הסדרה צולמה עבור ערוץ 8.

האוזןבר לא ידע שכמות אנשים כזאת יכולה לאכלס אותו. צעירים שלא ידעו את רוקסן רקדו את הפוגו הבתולי שלהם אתמול. כן, הם רוקדים אותו היום עם מוזיקה אחרת, אבל אתמול עשו זאת בפעם הראשונה עם השירים "ציפי", "איפה דוד", "ריקי" ועוד. ובכן, אם לכל שבת יש את מוצאי השבת שלה, אז לכל פוגו יש את הזקני צפת שלו; ריקוד שהיה ה-סממן בהופעותיה של הלהקה אי שם בשנות התשעים, בסיס תופעה שהתרחבה (ביחד עם הסטייג' דייבינג, שבשלב מסוים בימי רוקסן היה במחיר של שקל לקפיצה) הלאה להופעות של שאר אמנים.

הקהל התחלק לכאלה שמכירים את השירים במקור, לכאלה ששמעו אותם רק אחרי, ולכאלה שאהבו להדגיש את זה שהם בזים לאלה שמכירים את זקני צפת רק מתקופת "שישי שבת", וכו'. ובכן, זקני צפת של התקליטים המאוחרים היתה לא פחות פרועה ורוקנרולית, רק שזה לא הגיע להרבה אנשים וחבל. הוצאה מהירה של "תן לי שלאגר" 1 ו- 2 היתה – כך אומרים –בשביל לסיים חוזה הקלטות. באותה תקופה "החומוס בר" הפך למקום ההופעות העיקרי של כל הלהקות, ורוקסן רק החל את צעדיו כאזור הייטק של אנשים עם תלושי אוכל צהובים. אפליקציית פירוק להקות.

זקני צפת התחילו את ההופעה עם "ציפי", השיר הראשון מאותו אלבום ולא פסחו אתמול על אף שיר: "Daddy", "ברזיל", "החיים יפים", "לנה", "ברזיל", "דוחף באלנבי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", ועוד. אולם היו אלה דווקא הקטעים מהקסטה המחתרתית שלפני התקליט שגרמו לי לחייך כמו שהרבה זמן לא חייכתי בהופעת רוק: "מס הכנסה" ("רציתי בחורה, קיבלתי משטרה, רציתי מערכת, קיבלתי ווקמן ידני"), "שלמה ארצי", "בר מצווה חוגגים באולמי שושן היקרים", "במגרש שלנו".

כיאה לאיש קונסולה זקן צפתי, שמתי לב שבלטו בהיעדרם השירים L.A"" ו"שמש המניאק". נו, מוריד ומעלה כפתורים בסרט דוקומנטרי של עצמי כבר אמרנו? בין כל אלה שולב השיר "צהבת" שבמקור אריאל זילבר ניגן בו חצוצרה, מה שהעלה את השאלה הרטורית (העצמית כמובן) והיא: יש יותר זילבריו?ת מזקני צפת? (לא).

אורן לוטנברג פתח את פדל ה-ווא-ווא בדיוק כמו שהוא אוהב – שילוב של דיסטורשן מחריש אוזניים וטרבלים אינסוף (היתה חסרה רק הגיטרה הירוקה, המקורית להשלמת התמונה) – ונראה כמו אחד שהרבה זמן חיכה לרגע הזה. רע מוכיח היה כמו נטול כל מסגרת שירית במובן הטוב של המילה: הרים את הקצב והוריד אותו. יוני בן טובים עמד כמו תמיד בצד שמאל, וכיאה לאחד שהונחת זה עתה מחו"ל כאילו הסתכל על הסיטואציה המופרעת הזאת מהצד אבל רק חימם את הבס עם כל שיר. יוני הוא בסיס הלהקה. היא קמה איתו והיא התמוגגה כשעזב.

והיה כמובן את מאור כהן שפתח את הגרון שלו בדיוק כמו אז, באותם ימים. גרון שהצית אתמול מיד את כל הקהל שפתח בפוגו ולא הפסיק עד סיום ההופעה. למעט תחתונים אמריקאים (ומצד שני אטמי אוזניים) היו אלה אותם זקני צפת, ואותו מאור כהן. מאור כהן שכל אחד שידע את רוקסן יגיד "ואז מאור כהן עלה לבמה". מעין סממן של זמן ומקום, כי זקני צפת לא היו הלהקה הכי טובה מוזיקלית אז, אבל היא היתה לידת ישו, נקודת אפס של לפני ואחרי. שקופית זמן של מדריך טיולים.

בסוף אנשים נשפכים לקינג ג'ורג'. בסופו של דבר זה תמיד קינג ג'ורג' בתל אביב. מקטרגי רוקסן אוהבים לתת את משנתם, בייחוד בתקופה האחרונה בה כל מיני אנשי תקשורת אוהבים לפרגן בהפוכה לכל מיני שירי פופ עלובים במסווה של שמחת חיים. הם תמיד יגידו "למה רוקנרול נתפס כמשהו בכיר יותר משיר פופי?" וכו'. אולם תמיד נדמה לי שמלחמתם (העצמית והמיליטנטית, אגב) מתקיימת רק כתשובה למשהו ולא כדבר עצמו.

אם נלך לפי הלוגיקה הידועה בהקשר התקליט של הוולווט אנדרגראונד ("בקושי קנו אותו בזמן שיצא, אבל אלפי להקות קמו בעקבותיו"), אז כן – יש האדרה של אותו דור רוקסן. אבל כמות האמנים שהתחילו שם ומהווים כיום את ציר הבסיס של המוזיקה הישראלית היא ענקית. אלא שכאמור בסוף כולם נשפכים לקינג ג'ורג'. בסופו של דבר זה תמיד נגמר בקינג ג'ורג' אם אתה בתל אביב.