עולם ורוד: על אלבום הבכורה של ניקי מינאז'

ניקי מינאז' היא הדבר האמיתי, ואלבום הבכורה שלה "Pink Friday" כבר מאיים על המכירות של קניה ווסט. אלון עוזיאל לייק ביג האמפס

אלון עוזיאל
29/11/2010

לפני כל דבר אחר, ניקי מינאז' תמיד תיזכר אצלי בתור האישה השחורה והחזקה הראשונה שנמשכתי אליה. היא שברה רצף התאהבויות לא קצר שהכיל בעיקר בחורות עם יופי נשי ברור, שבריריות אינדי ונעימות הליכות. מדי פעם נפלתי גם ב-Pאנק ביצ'ס (ע"ע ג'מינה פרל) אבל הן כאלו שקשוחות - באופן קלישאתי למדי - רק כלפי חוץ, ועדיין הגיעו מבית לבן ומחיים די קלים.

בניגוד אליהן, מינאז' היא הדבר האמיתי. היא אולי מסתתרת מאחורי עשרות פרצופים ועבודות פוטושופ שהופכות אותה לבובה מוגזמת, אבל הבוטי העצום שלה, האבא שהיה מכור לקראק, והמקורות הקריביים לא משאירים מקום לספק. ועדיין, הייתי נוטש את כל החיים שלי ועובר לגור איתה איפה שהיא רק תרצה. משום מה, לא מפריע לי שהיא אומרת משפטים כמו "אני לא יסמין אני אלאדין", "אני המלך עכשיו" ו"אם היה לי זין הייתי מוציאה אותו ומשתינה עליהם". בניגוד לכל מה שמגיע מהאחרות, הכוח הנשי שמינאז' מפגינה לא מרגיש כאמירה נטו או כגסות לשם הוולגריות. היא פשוט כזו, זה לא מאולץ, לא מרגיז והכי מודע לעצמו שאפשר.

עוד בוואלה!

לכבוד ט"ו בשבט: נתח אסאדו טרי ועסיסי עם פירות יבשים

וואלה! אוכל בשיתוף יינות ביתן
הכרזת מלחמה אמיצה מול קניה ווסט, שאלבומו יצא באותו היום. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

העוצמה הנשית הזו של מינאז', שהביאה לשלמות את המהלך שהובילו בנות שפחות מושכות לבנבן שכמותי - כמו מיסי אליוט, פוקסי בראון, M.I.A וליל' קים - היא הדבר הכי משמעותי שמבשר אלבום הבכורה שלה, "Pink Friday", שיצא בשבוע שעבר (עם הכרזת מלחמה אמיצה מול קניה ווסט, שאלבומו יצא באותו היום). בניגוד למיקסטייפים המעולים שמינאז' הוציאה בשנתיים האחרונות (עם דגש על "Beam Me Up Scotty" המופתי) ולמגוון הופעות האורח המדהימות שהיא סיפקה על חצי מאלבומי ההיפ-הופ שיצאו בשנה האחרונה (עם דגש על הבית שמפרק את "Monster" של אותו קניה ווסט), האלבום עצמו לא מבשר על שום דבר חדש, לא מציג את אלף הדמויות שמתחבאות בתוך מינאז', ולא מטיל תיגר על הסדר המוזיקלי הישן.


"Pink Friday" הוא האלבום של הבחורה שהכניסה שבעה שירים במקביל למצעד ה-100 של הבילבורד (ושברה את כל השיאים האחרים, ללא קשר למגדר) ולא של זמרת האנדרגראונד שליל' ויין מצא ב-2006. ככזה, הוא פונה אל הזרם המרכזי ולא מתיימר לשחק אותה חתרני או להשפיע מוזיקלית כמו, נגיד, הריליסים המוצלחים של מיסי אליוט. ניקי כאן בשביל לכבוש את לב ההמון ולעשות כמה שיותר כסף; היא לא מסתירה את זה לרגע. רק שעל הדרך היא מנסה לשנות את הרוח של התקופה בכלים לא-מוזיקליים. היא לוחמת בתקשורת על זכויות ההומוסקסואלים, היא מוכיחה שאישה יכולה לא לקחת בולשיט מאף אחד ועדיין לאסוף קהל מעריצים גברי, והיא באמת לובשת מחשופים כי היא אוהבת את זה, לא כי היא יודעת שזה מה שגברים רוצים. בעצם, מינאז' מושפעת ממדונה הרבה יותר ממה שבריטני, גאגא או מכל אחת אחרת שהצמידו לו את הטייטל של ממשיכת הדרך - לא סתם המיקסטייפ האחרון שלה נקרא "Material Girl".

"אם היא לא מעריצה של ניקי אז הבת זונה טיפשה חירשת". ניקי מינאז'(צילום: GettyImages)

בשביל לכבוש את אמריקה, מינאז' היתה צריכה לעשות פשרות אמנותיות. זה בסדר - גם אובמה מתנהג כאילו שהוא מאמין באלוהים רק בכדי לזכות בתמיכה רחבה יותר - וחצי מהאלבום החדש הוא אר אנ' בי קצת משעמם שלא מפגין את הכשרון האדיר והווירטואוזי של מינאז'. "Right Thru Me" ו-"Save Me", למשל, הם בלדות גרועות שמנסות להציג את ניקי כמישהי רכה יותר, ו-"Check It Out", הלהיט עם וויל איי.אם, הוא קקי מוזיקלי שלא ראוי להיות להיט גדול כמו שהוא. מצד שני, יש את "Fly" עם ריהאנה שלמרות שהוא טראש עגלגל הוא בהחלט כיפי, ואת "Your Love" הדביק, שהוא שיר אהבה מרגש בכל אספקט.

אל החצי היותר היפ-הופי של האלבום כבר אי אפשר לבוא בתלונות. הפלואו של מינאז' מגוון, חסר רחמים ומלא בשטיקים מבריקים של שבירות ווקליות, שכפולים, ואנרגיות מתחלפות. "Roman's Revenge", שבו אמינם מוכיח שוב שהוא חזר בענק, הוא השיר הכי טוב של מינאז' עד היום. הביט של סוויז ביטס הוא רזה ומלחמתי, הדרך שבה מינאז' נכנסת חזיתית בליל' קים הוא פרייסלס ("עבר זמנך, כן אמרתי את זה, עבר זמנך"!) והנביחות האנושיות שבפזמון מבריקות; "Blazin" עם קניה מכיל פלואו מרשים משני בני המלוכה על הפקה כמעט טראנסווית; "Moment 4 Life" עם דרייק (לפי שמועות מסוימות, הבעל של מינאז') הוא מחווה מעוררת השראה לליל וויין ולבית שהוא בנה לשניהם בלייבל שלו, Young Money (אגב וויזי - האיש בולט בהיעדרות לא ברורה מהאלבום); ו-"Did It On’em" שהפיק באנגלדש (שאחראי גם על "A Mili" של וויין) הוא קטע רחבות שמתאים בעיקר לבחורות עם תחת כמו של מינאז' וכולל את השורה הגאונית "אם היא לא מעריצה של ניקי אז הבת זונה טיפשה חירשת".

כנראה שכבר מכרה כפול מהחברה שלה ריהאנה. ניקי מינאז' וריהאנה(צילום: GettyImages, Frederick M. Brown, Pascal Le Segretain)

מי שרוצה עוד מהצד הלוחמני והמעולה הזה של מינאז' יכול לשים את ידיו על גרסת האייטיונס של האלבום שכוללת עוד ארבעה שירים מנצחים שלא נכנסו לאלבום כנראה משיקולי נגישות, כמו למשל "Super Bass" ו-"Muny". ביחד עם קטעי הבונוס האלו, המשקל של החצי המוצלח יותר של האלבום מקבל תוספת רצינית, וזה הופך את כל הסיפור לאחד מאלבומי ההיפ-הופ החשובים של התקופה. אם המכירות יוכיחו את עצמן (נכון לכתיבת שורות אלו נתוני השבוע הראשון עוד לא הגיעו, אבל השמועות אומרות שהיא מכרה כפול מריהאנה ונלחמת על ספוט המקום הראשון עם קניה), באלבום הבא ניקי כבר תוכל להיות עצמה בחלק נכבד יותר של המוזיקה ואפילו להשפיע קצת על הגוון של המצעדים. וזה כמובן, יהיה רווח לכולנו ולא רק לחשבון הבנק שלה.

ניקי מינאג', "Pink Friday" (ייבוא: הליקון)

  • ניקי מינאז'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully