בכי עליי ארגנטינה: על "האלמנות של ימי חמישי" של קלאודיה פיניירו

"האלמנות של ימי חמישי" איננו מותחן רגיל אלא אלגוריה יפה ומטרידה לקריסה כלכלית של מדינה - בעיקר כי אינו נרתע מלהציג את הנרצחים כאשמים. דוד רוזנטל אלפחור

דוד רוזנטל

ב-1999 מצאה את עצמה ארגנטינה במיתון. התוכנית לשיקום הכלכלה, שהונהגה ב-1991 וכללה הצמדה קבועה של ערך הפזו לדולר, הביאה לכך שהאינפלציה התייצבה אמנם, אולם החובות החלו לתפוח. המדינה הגיעה למצב של חדלות פירעון (חוסר יכולת להחזיר חובות המוביל לפשיטת רגל) והתושבים, שהיו בפאניקה מהמצב, החלו לייצא דולרים. ייצוא המטבע ההמוני גרם לממשלה להקפיא את חשבונות הבנקים, ובדצמבר 2001, רגע לפני חג המולד, יצאו רבבות לרחובות ופרצו במחאות אלימות שהסתיימו בביזה, בנזקים עצומים לרכוש ובעשרות הרוגים.

הרקע הזה חשוב לכל מי שרוצה לקרוא את "האלמנות של ימי חמישי", של קלאודיה פיניירו, ספרה הראשון שתורגם לעברית (על ידי רינת שניידובר). וירחיניה גווארה, סוכנת נדל"ן, ובעלה רוני גרים באלטוס דה לה קסקדה, פרבר אמיד של בואנוס איירס. יש שם מגרשי גולף, בריכות שחייה ושומר, מקום שלו ונטול פשע, לכאורה. בכל יום חמישי יוצא רוני לביתו של אל טנו סקגליה, אחד השכנים העשירים והאיש שמייצג יותר מכל את המשפט "שופוני, יא נאס", למפגש עמו ועם עוד שניים מהדיירים. אירוע קבוע זה מזכה את נשותיהם בכינוי "האלמנות של ימי חמישי". המטאפורה הופכת למציאות מחרידה כשרוני חוזר הביתה פצוע ומסתבר שהוא היחיד ששרד מוות מחריד. גופותיהם של שלושת האחרים נמצאות ללא רוח חיים בקרקעית הבריכה.

שני קולות, האחד של וירחיניה והשני של מספר עלום שם מוותיקי המקום, חושפים את הסודות של בני העיירה. כמו בכל ספר מתח, גם פיניירו רוקמת עלילה שבה יש לאנשים רבים מניע לרצח. אולם לא מדובר פה במותחן רגיל, אלא באלגוריה למצבה של המדינה. וירחיניה ורוני הגיעו לאלטוס דה לה קסקדה בסוף שנות ה-80, השנים שבהן החלה הפריחה הכלכלית בארגנטינה, והאסון אירע ב-27 בספטמבר 2001, רגע לפני שהמדינה הגיעה לנקודת הרתיחה של פרוץ המהומות. תעשו אתם אחד ועוד אחד.

עוד בוואלה! NEWS

האשראי שייך לצעירים: הכירו את הטרנד שכובש את העולם

לכתבה המלאה

הנוף מגומה מספר 1

המניעים של אנשים מסוימים בעיירה לפגוע בארבעת הגברים ברורים, אולם פיניירו מסיטה את האש לא אחת כדי להציג דווקא את הנרצחים כאשמים. "גם אם מרוויחים קצת פחות", אומר אלפרדו, אחד הגברים בעיירה, לאל טנו (עמוד 199), "בגילנו העיקר זה איכות החיים..." מגרונו של המספר האלמוני היא מקפידה להבליט פעם אחר פעם את הקושי לוותר על האיכות הזו, גם כשהאמצעים לא ממש מאפשרים זאת (עמוד 64): "אנחנו, תושבי אלטוס דה לה קסקדה, לא מעריכים מספיק את הזכות שנפלה בחלקנו לעמוד מול היציאה מגומה 1 בעוד מבטנו תועה בירוק הזה, שכמו נפרש עד אין סוף... לא צריך להיות שחקן גולף כדי ליהנות מאוצר טבעי". וירחיניה עצמה מעידה על הקושי הכלכלי שיש לה במחיה במקום יקר כל כך כבר בפתיחה (עמודים 9-10): "חלפו כמה שנים מאז השלמתי עם העובדה שאין באפשרותנו להמשיך להחזיק עוזרת במשרה מלאה... גיהוץ הבגדים וסידור המיטות הזכירו לי את מה שפעם היה לי ואין לי עוד". היא התפשרה, אם כן, השאלה היא האם מה שעשתה מספיק.

"האלמנות של ימי חמישי" הוא משל נוקב למותה של מדינה, התאבדות כלכלית שגבתה חיים מאנשיה. מה שמעניין הוא העיתוי שבו יצא הספר לאור, ב-2005. אולי את הפירוש שלה למצב של ארגנטינה אפשר להגדיר כחוכמת בדיעבד, אך צריך לזכור גם מה קרה בעולם מאז – משבר הסאב-פריים (שזרעיו כבר ניטעו באותה שנה), הכלכלה הרעועה של יוון שהביאה למשבר באיחוד האירופי, בקשת הסיוע של אירלנד והיד עוד נטויה. בין אם התכוונה לכך ובין אם לאו, הלקח החשוב שסיפקה פיניירו מהמקרה של ארגנטינה עדיין לא נלמד. אולם מעבר למשמעותו הקולוסאלית ולמוסר ההשכל, "האלמנות של ימי חמישי" הוא פשוט ספר קולח, יפה ומטריד.

קלאודיה פיניירו, "האלמנות של יום חמישי", מספרדית: רינת שניידובר, 247 עמ' // כתר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully