צחוק הגורל: הספד ללזלי נילסן

השחקן לזלי נילסן, שהלך לעולמו אתמול בגיל 84, זכה לאורך השנים לכבוד מיוחד ממפיצי הסרטים בישראל. כמעט כל סרט בהשתתפותו שיצא לאקרנים בארץ, בלי קשר לשמו המקורי, זכה מהם לשם עברי שהכיל את הביטוי "מת מצחוק". באופן הזה הפך "Naked Gun" ל"האקדח מת מצחוק", "Spy Hard" ל"המרגל מת מצחוק", "Mr Magoo" ל"המיליונר מת מצחוק", "Wrongfully Accused" ל"הנמלט מת מצחוק" וכו' וכו'. אין הרבה שחקנים שיכולים להתגאות בכך שעצם הופעתם בסרט קבעה את שמו, גם אם הדבר הוגבל לארץ קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון.

יש לציין שהבחירה של המפיצים להתייחס לסרטים בהשתתפותו של לזלי נילסן כסדרה מתמשכת, למרות שבעצם לא היו כאלה, לא היתה לגמרי מופרכת. הרוב המוחלט של הסרטים שנילסן השתתף בהם מאז "האקדח מת מצחוק" ב-88' אכן השתייכו לאותו תת-ז'אנר, שהפך להיות מזוהה איתו: פרודיות על סרטים או בשמם האמריקאי היותר אלגנטי "Spoofs". נילסן השתתף בכעשרה סרטים מהסוג הזה, שאיכותם נעה בין המשובח (סרטי "האקדח מת מצחוק") למעורר רחמים ("החלל מת מצחוק"). מה שבטוח, לא משנה מה היתה איכות הסרט, הופעתו של נילסן על המסך תמיד הצליחה להעלות חיוך, כמו במפגש עם מכר ותיק ואהוב.

קשה להאמין שהשחקן הקנדי הצעיר לזלי וויליאם נילסן, שחלם על קריירה רצינית בתיאטרון, האמין שלעת זקנתו יהפוך ל"לורנס אוליבייה של הפרודיות", כפי שכינה אותו פעם מבקר הקולנוע האמריקאי רוג'ר איברט. נילסן נולד ב-1926 לאם וולשית במוצאה ולאב דני. במלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר הקנדי, אך לא השתתף בקרבות בגלל גילו הצעיר. אחרי המלחמה פנה ללימודי משחק בטורונטו, שבמהלכם קיבל מלגת לימודים לבית ספר בניו יורק. בתום הלימודים, שיחק נילסן שורה של תפקידים נשכחים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, עד שזכה לפריצת דרך בסרט "הכוכב האסור" מ-1956. בסרט זה, שנחשב לאחת הקלאסיקות של המדע הבדיוני האמריקאי, שיחק נילסן תפקיד של גיבור פעולה אמיתי: ג'ון ג'יי אדמס, מפקדה נטול המורא של ספינת חלל אמריקאית במאה ה-23.

בעקבות ההצלחה של "הכוכב האסור" לוהק נילסן לעוד מספר תפקידים ראשיים של גיבורים כל-אמריקאיים חסונים ורומנטיים בסרטים לא מאוד חשובים, שהבולט בהם הוא סרט האסונות המצליח "הרפתקה בפוסיידון" מ-1972. בסרט ההוא שיחק נילסן את קפטן הריסון, רב חובל של ספינת הפאר "פוסיידון", שמוצא שם במהרה את מותו בעקבות סדרת החלטות אומללות שקיבל.

יתכן שהתפקיד של נילסן ב"הרפתקה בפוסיידון" היה אחד הגורמים להחלטתם של האחים דיוויד וג'רי צוקר ושל שותפם לעשייה ג'ים אברהמס להציע לנילסן תפקיד בסרטם "טיסה נעימה" מ-1980, פרודיה על אותו ז'אנר סרטי אסונות. נילסן שיחק בסרט את הרופא ד"ר רומק, אחד הנוסעים במטוס, שצוותו הושבת בגלל הרעלת מזון. נילסן גנב את ההצגה בסרט הסופר-מצחיק הזה, כאשר מה שעשה את התפקיד שלו היתה היכולת להגיש את השורות הקורעות ביותר בפנים רציניות לחלוטין. את היכולת הזאת נילסן איבד במשך השנים. עם הזמן, פינה הפרצוף הרציני את מקומו להבעת פנים אידיוטית והתנהגות מטופשת באופן קיצוני.

למרות הצלחתו של "טיסה נעימה" והביקורות הטובות שנילסן קיבל בעקבות הסרט, לקח לו שמונה שנים עד ששחזר את ההצלחה. גם הפעם זה קרה בסרט של האחים צוקר וג'ים אברהמס, שכאמור זכה בישראל לשם הכובש וחסר המשמעות "האקדח מת מצחוק". הסרט הציג לעולם את דמותו של פרנק דרבין, בלש מעט אהבל במשטרת לוס אנג'לס, שאמור למנוע התנקשות במלכת אנגליה. נילסן עורר את אהדת הקהל בתפקיד מצחיק בטירוף של שוטר, שמצליח במשימותיו בסתירה גמורה להעדר הכישורים המוחלט שלו. "האקדח מת מצחוק" זכה להצלחה קופתית גדולה ולביקורות מצוינות, והניב זוג סרטי המשך מוצלחים פחות.

גם היום נראים "טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק" כפסגת הקריירה של לזלי נילסן, וגם כשתי יצירות מופת קומיות בזכות עצמן. במשך השנים, הניבו הסרטים האלה אינספור חיקויים גרועים יותר ופחות, שחלקם הגדול גם הציבו את לזלי נילסן בתפקיד הראשי. "המרגל מת מצחוק" (96') היה פרודיה לא מאוד מצחיקה על סרטי ג'יימס בונד; "הנמלט מת מצחוק" (98') היה פרודיה לא מאוד מצחיקה על המותחן "הנמלט"; "החלל מת מצחוק" (2001) היה פרודיה מאוד לא מצחיקה על סרטי מדע בדיוני. הבעיה היתה שכל הסרטים האלה נעשו על ידי במאים לא טובים במיוחד, שהיו רחוקים מאוד מהגאונות הקומית של האחים צוקר וג'ים אברהמס.

ב- 1995 היה נראה לרגע שמזלו של נילסן משתנה, כאשר נחת בתפקיד ראשי בסרט של עוד גאון קומדיה בלתי מעורער. לסרט קראו "דרקולה: מת ואוהב את זה", הבמאי היה מל ברוקס, ונילסן שיחק שם את הערפד הכי מפורסם והכי מפתה בעולם. לצערו של נילסן, וגם של הצופים, הסרט לא היה אחד משיאי יצירתו של ברוקס, שביים בעבר קומדיות קלאסיות כמו "המפיקים", "פרנקנשטיין הצעיר" ו"ההיסטוריה המטורפת של העולם". הפרודיה על ז'אנר סרטי הערפדים היתה מגושמת ומיושנת, הסרט כשל בקופות וברוקס פרש מהעשייה הקולנועית.

רגע לפני שנדמה היה שנילסן לא יטעם יותר מהצלחה אמיתית בקולנוע, חבורת צוקר-אברהמס שוב הגיעה לעזרה וליהקה אותו לסרט השלישי והרביעי בסדרת הפרודיות המצליחה "מת לצעוק" (2003 ו-2006). אמנם מהשילוש הקדוש נותר הפעם רק אח אחד, דיוויד צוקר, וקשה להגיד שהסרטים החדשים התקרבו ברמתם לשיתופי הפעולה הקלאסיים שלהם, אבל הסרטים האלה הצחיקו את הקהל וההצלחה הקופתית היתה כבירה. בערוב ימיו לוהק נילסן לתפקיד אחראי במיוחד של נשיא ארצות הברית המטופש האריס. התפקיד, שהיה מבוסס באופן חופשי על דמותו של הנשיא דאז ג'ורג' בוש, הוציא מנילסן הופעה מלאת אנרגיה, מצחיקה מאוד וחסרת בושה לחלוטין, כולל עירום מלא ולא מחמיא במיוחד.

גם אחרי שחצה את גיל 80 המכובד, לזלי נילסן לא מיהר לפרוש מעשייה והקפיד להשתתף לפחות בסרט אחד בשנה. נראה שאיכות הסרטים לא היתה מאוד חשובה לו. הוא אהב לעבוד, אהב להצחיק, אהב לעמוד מול המצלמה. אולי ניסה לפצות את עצמו על שנים של אלמוניות יחסית וליהנות עד תום מהאהבה המאוחרת שזכה לה מהקהל. עם מותו המצער, השאלה היחידה שעוד נשארה פתוחה היא האם כעת מפיצי הסרטים המקומיים ישימו קץ גם לסדרת סרטי "מת מצחוק"?