ילד מזדקן: דני סנדרסון חוגג 60

כנראה בגלל חוש ההומור המפותח למדי שלו, דני סנדרסון תמיד נתפס כאיזשהו מודל ל"ילד נצחי" במוזיקה הישראלית, כלומר אדם שאין חשיבות לשאלה בן כמה הוא בפועל. בגלל הדימוי הזה, הרטרוספקטיבות שנעשו עד כה לקריירה של סנדרסון התקשו להכיל את הצד הרציני והמהורהר שלו, וזאת מכמה סיבות: ראשית, הצד הזה היה פחות מצליח מבחינה מסחרית; שנית, לרוב, הוא גם היה פחות טוב ביחס ללהיטי הענק ההומוריסטיים שיצר; ושלישית – אנחנו בכל זאת חיים במדינת ה"אל תהיה כבד".

עם הגעתו לגיל 60, סנדרסון לא איבד את שמחת החיים כמובן, אבל מבט מעמיק יותר בתחנות חייו מגלה לא רק שולף מוצלח מהמותן וגיטריסט ענק, אלא איש חזון מוזיקלי מהחשובים שהיו פה, אדם שהמציא מחדש את התפיסה של הרוק הישראלי – באווירה שלו, בגישה שלו וברוחב היריעה שלו. סנדרסון היה מהראשונים לשלב רוק מערבי ורוק ערבי ביצירותיו ("התמנון האיטר" עם תזמורת זוזו מוסא, לדוגמה). הוא הצליח לעבד את מודל הלהקות הצבאיות של הרכבים רחבים בהם כולם משתתפים למודל רוקנרול פרוע יחסית. הוא העניק לישראל את תזמורי הפופ המדויקים ביותר בהיסטוריה שלה. ולבסוף – הוא גם כתב כמה שירים באמת מעולים. לרגל יום הולדתו, וואלה! תרבות חוזרת לשש תחנות מפתח בחייו של סנדרסון, אחת לכל עשור.

"המגפיים של ברוך" לא היה הסינגל הראשון של כוורת, אבל הוא בסופו של דבר השיר שהתחיל את ההיסטריה, שבמרכזה עמד גבר צעיר מכפר בלום, בוגר להקה צבאית מיתולוגית אך למוד כישלונות מניסיונותיו להצליח בחו"ל. כמעט 40 שנים אחרי, ל"המגפיים של ברוך" יש 43 גרסאות רשומות באקו"ם, כולל ביצועים של ליאת בנאי, אלי יצפאן, תזמורת משטרת ישראל, שלומי שבן ו"החרצופים". זה אמנם פחות מ"יו יה" (67 גרסאות, אך הן כוללות רישומים כפולים על שם גידי גוב כמבצע ועוד) אבל יותר מלהיט קאנוני כמו "שיר המכולת" (28 גרסאות).

ללא קשר, "המגפיים של ברוך" הוא הרגע שבו החיבור בין קונספט ה"תוכנית" של הלהקה הצבאית מתחבר לסולו גיטרה, החיבור שבסופו הביא לרוק הישראלי את החיפושית הישראלית מכולן, זה שהצליח לשלב את המלודיות של מקרטני, את הגיטרה של הריסון ואת ההומור של רינגו לכדי אדם אחד. את לנון הוא השאיר לאחרים ואילו מכאן, ההיסטוריה של כוורת היא אחד הסיפורים המרתקים של המוזיקה הישראלית, שבמרכזה להקה שכמעט כל שיריה הם להיטים ומאחוריהם אדם אחד, בקושי מטר ושבעים.

מבחינת היחס בין היקף זמן הפעילות (שנתיים) לכמות הלהיטים, גזוז היא סוג של פנומן גם במונחים בינלאומיים. השירים שהפכו אותה לכזו ("חללית", "תשע בכיכר", "לב דפוק", "היא לא תדע") מוכרים, אבל מה שחשוב אפילו יותר מהם הוא שגזוז היתה מופע היחיד הראשון באמת של סנדרסון, שלהוציא השתתפות בעיבודים של אילן מוכיח תפר כאן הכל – מהבחירה במזי כהן כזמרת המובילה של ההרכב ועד לאחרון הלחנים של הלהקה. גם אם כוורת נחשבת ללהקה גדולה יותר בגלל כמות השירים, החלוציות היחסית שלה לרוק הישראלי וכמות הכישרונות שבה, גזוז היא בעצם יצירת המופת הראשונה של סנדרסון לבדו.

אחרי הכישלון של להקת דודה (שכמובן גם ממנה יצאו להיטים כמו "אלף כבאים" ו"ערב אבוד"), דני סנדרסון מצא את עצמו לבד באמת: בלי להקה וכל האגואים שלה שצריך להכיל, גם בלי להיות בעמדת הרכז שצריך להפוך את חבריו לקבוצה לטובים יותר, אלא רק הוא עם עצמו. "גודל טבעי" הוא לא אלבום מבריק כמו היצירות של סנדרסון בגזוז וכמובן בכוורת, אבל הוא כן סימן את הדרך שבה סנדרסון ינהל את קריירת הסולו שלו – נטולת בומבסטיות, שקטה, עוקצנית ונעימה, עם שירים כמו "גלשן", אולי סמל קריירת הסולו של סנדרסון – נחמד, ממש נחמד.

נוכח כל רפרטואר כוורת, גזוז, דודה והסולו, היו גבות שהורמו כשדווקא "זה הכל בשבילך" עם מזי כהן זכה במצעד שירי סנדרסון שערכה רשת ג' לפני כשנה. ראשית, מדובר בלהיט, אבל מתוך אלבום פחות מצליח בקריירה של סנדרסון ובוודאי כזה שנחשב פחות על-זמני מ"המגפיים של ברוך" (מקום 4). שנית, מדובר בשיר נוראי, שמאלצי, ארכאי וכזה שלא עומד ברבע מהסטנדרט שהציבו שירי האהבה של סנדרסון, מ"מביום ובלילה" ועד "נתתי לה חיי". המדהים הוא, שמדובר כנראה בשיר עם הכי מעט גיטרות של סנדרסון. אלא שהדואט בין החולמנות של סנדרסון לפיכחון של כהן הוא כן סיפור של לא מעט אנשים, גם באופן הפשטני להחריד שבו הסיפור הזה מועבר. אין מה לעשות – גם כדי להיות קיטש מוחלט צריך כישרון.

אחת הסיבות שסנדרסון לא נתפס כאמן בסדר הגודל של שלמה ארצי ואפילו רמי קליינשטיין היא שהוא עצמו מעולם לא התבודד לחלוטין, למרות היותו מגוון לא פחות (סנדרסון הוציא ספרים ואף הנחה תוכנית בערוץ 1 לזמן מה) וכך, בין אם בתקופות של כישלון או דווקא של הצלחה, סנדרסון חזר אל המוכר: ב-1984, אחרי ניסיון לא מוצלח בארצות הברית, הגיעו הופעות האיחוד הראשונות של כוורת; ב-1990, דווקא בתקופה טובה בקריירה, הוא שוב חזר אל הפארקים שלא הצליח למלא בעצמו; וב-1998 התייצב עם מזי כהן למופע "גידי, דני וחברים" שגם רץ באירועים פרטיים, בקרב אנשים שהבינו שכסף קונה גם נוסטלגיה. אין לנו טרונייה – זכותו המלאה של סנדרסון להתפרנס מהגאונות שיצר עם אחרים מבלי להתנצל על כך לרגע, בטח כשבעולם יש אמנים גדולים ובעלי יחסים גרועים בהרבה עם עמיתיהם להרכבי העבר שלהם משל סנדרסון, גוב, אפרים שמיר ועוד. אבל להחלטות האלו היה מחיר, הן בכסף אותו הרוויח ביושר סנדרסון, מחד, והן במס האמנותי שהיה צריך לשלם, מאידך.

כשיצא "אתה לבד", הסינגל הראשון מתוך אלבום האולפן האחרון של סנדרסון, "לא יפריד דבר", אפשר היה להבין שהיצירה הקרובה של סנדרסון לא תדמה לאלו שקדמו לה. הכוונה היא לא שסנדרסון התחיל לעשות פוסט-Pאנק, אלא שמשהו ברוחו השתנה. אולי היה זה מותה של אשתו נעמי, אולי ההשלמה עם הגיל לצד ההתמודדות עם טייטל "הילד הנצחי". כשהוא שר את השורה הנהדרת "אתה לא לבד, אחרים לבד איתך", חום גדול הציף את הרמקולים ופתאום כיף היה לצפות לאלבום חדש של דני סנדרסון, אחרי שנים של ניסיונות לא בהכרח מוצלחים כמו "תולדות המים", שבו כתב שירים שאחרים ביצעו, ו"קונגו בלו" שהפיק רן שם טוב.

כשהגיע האלבום המלא, לפני שנה בדיוק, "לא יפריד דבר" הצליח לבלוט גם בגלל היותו אלבום רוק חם, מחבק, אינטליגנטי ומקורי וגם בגלל שהוא התווה את הדרך בה אמנים ישראלים צריכים להתבגר מוזיקלית – בלי להביך את עצמם באזורים לא להם ומבלי להתכנס בתוך המוכר והשבלוני. רגע לפני גיל 60, סנדרסון הצליח להוציא את אלבום הסולו הטוב ביותר שלו ולהוכיח שהוא לא ילד נצחי – הוא פשוט נצחי.