פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין קול ואין עונה

      סלקום קורסת, אדיר מילר ורן שריג לא מדברים, אף אחד לא רוצה לגור ליד עובדים זרים, או ערבים. לדרור רפאל לא נותר אלא לשחק במשחק החדש - ווינקילינק

      מי לא רוצה לגור ליד מי?

      דוח מדד הדמוקרטיה השנתי סוקר את מידת הסובלנות: ליד מי לא נרצה לגור. יהודים לא רוצים לגור ליד ערבים. ערבים לא מעוניינים לגור ליד הומוסקסואלים. אף אחד לא רוצה לגור ליד עובדים זרים. כנראה שזוג הומוסקסואלים שהם גם עובדים זרים הם שכנים ממש לא רצויים. זוג הומוסקסואלים שהם עובדים זרים ערבים צריכים לגור בבדידות. טוב שכן קרוב מאח רחוק, כתוב במשלי. בהחלט טוב. אבל אם הוא ערבי הומו או עובד זר שיגור כמה שיותר רחוק.

      אנשים רוצים לגור עם אנשים שדומים להם. כדי שהם עצמם לא ירגישו שונים. את הקשישים אנחנו מפרידים במתחמים סגורים עם חומות גבוהות ושמות פסטורליים כמו 'משעני סביון'. את המסתננים נפריד במחנות סגורים בדרום. החרדים, הערבים וההומואים יגורו בנפרד. ובתווך - אנחנו, הרגילים. דומים אחד לשני שכבר אפשר להקיא. לא רוצים לראות את האחר, לא להרגיש בשונה. לגור עם אנשים כמונו. להסתגר במעמד שלנו. הכי נוח. כשכולם נראים אותו דבר וחושבים אותו דבר, אף אחד לא באמת נראה ולא באמת חושב.

      כמה כיף לשחק במשחק הווינקילינק החדש?

      שחקו במשחק החדש מבית ווינקילינק. מי הוא מי? מי הוא "מלך בלי בגדים"? נכון! סרקוזי. שאלו את ילדיכם ונסו לזכור בעצמכם. מי "שרמנטי אבל אי אפשר להאמין להבטחות שלו"? טוב מאוד, ביבי. מי הוא "איסלמיסט בור", ומי "רודף אחרי בלונדיניות עם חזה גדול"? ארדואן וקדאפי, נהדר!

      ווינקילינק - חייב להיות בכל בית. מי אומרת "אתם תעמדו ליד האוטו ותגזרו את הסרט מכל צד"? נכון, אראלה ממפעל הפיס. היא לא קשורה למשחק אבל היא האישה המעצבנת בעולם. ווינקילינק, המשחק הכי אמיתי שחושף את כל מה שכבר ידעתם.

      למה דווקא "רמזור" מצליחה בעולם?

      הסדרה "רמזור" זכתה באמי. אומרים שזו הקומדיה הטובה בעולם. אדיר מילר נראה מרוצה מעצמו ומהישגיו ובצדק. הסדרה הצליחה, הוא הצליח וזוכה להכרה בארץ ובעולם. מאחוריו שתי עונות, מכירת הסדרה לחו"ל ופרס אמי. מעבר לרצון הטבעי שלא לפרגן, נמצאת התחושה הבסיסית, למה דווקא "רמזור". "רמזור" בסיסית וצפויה. הבדיחות, גם המצחיקות, מגיעות כמו רכבת איטית שעוצרת לידך, נחה וממשיכה לתחנה הצפויה הבאה.

      אחד הפרקים מדבר על שתי חברות לחפר, האחת ספרנית, השנייה חירשת, עם האחת צריך לדבר בשקט, עם השנייה לצעוק. מצב כל כך מוכר לכולנו, למי לא קרה שהיו לו שתי חברות, ספרנית וחירשת? המריבה על הקרדיט בין רן שריג לאדיר מילר עם הצלחת הסדרה מלמדת על אגו גדול ואישיות קטנה של שניהם. חוסר הפירגון ההדדי כשהם מצליחים צפוי כמו התפתחות העלילה בסדרה. שוב הצלחנו להערים על העולם עם "רמזור", כמו עם המצאות ישראליות אחרות, למדל פלאפל וקרב מגע.

      לא באמת המצאנו כלום. רק פיתחנו, חיקינו, גנבנו ומכרנו. "רמזור" היא סדרה ישראלית וההצלחה שלה בעולם היא ישראלית עוד יותר. המריבה בין היוצרים היא הכי ישראלית. אולי דווקא בגלל שהיא צפויה כל כך וישראלית כל כך, היא מוצלחת כל כך.

      איך זה כשאוהבים?

      ככה זה כשאוהבים. לפעמים נמאס, רוצים לנתק, להפסיק. "התקשורת נכשלה". אבל למה? מה היה לא בסדר? אולי הפסקנו להשקיע, ראינו הכל כמובן מאליו. לא הפתענו אחד את השני. היא ראתה בי משהו שכל יום משתמש בה בלי להכיר תודה. בלי מתנות קטנות ומפתיעות. ופתאום אין קליטה ואין תקשורת ואין מסרונים. ואין שיחות כמו פעם. עוד שעה חולפת. יום עובר ושקט מוחלט. דממה. ואם היא טובה הדממה הזאת, אז למה אני יושב עם המכשיר ומחכה.

      ממתין. מצפה. שירשרש, שירטוט. כמו אתמול, כמו תמיד. האם התקשורת תחזור אי פעם? כן! הנה זה מצלצל, הלו? אראלה ממפעל הפיס? די, קרציה. אני לא אעמוד כמו מפגר מכל צד ואגזור סרט, תרדי ממני כבר.