פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כייפת: על "כלבת"

      "כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו, מתהדר בכך שהוא סרט האימה הישראלי הראשון. יכול להיות שזה נכון, אבל מה שיותר חשוב זה שהוא פשוט כיף. לילך וולך מנסרת מטקסס

      הדבר שהכי מפחיד את הקולנוע הישראלי הוא כיף. רוב הפעמים הקולנוען הישראלי יוצא לדרך מתוך תחושת שליחות התאבדותית-כמעט, שלא ידוע אם לא יחזור ממנה ללא התחתונים. ואז, אם כבר ניתן לו כרטיס כניסה, אולי חד פעמי, למסך הגדול, מה – הוא לא ינצל את ההזדמנות כדי להגיד משהו רציני ומשמעותי? הוא לא יכניס את "הסכסוך", לא יערבב את "לבנון", לא ישחרר איזה שד עדתי או שואתי? בטח שכן, פראייר מי שלא.

      התוצאה היא שלרוב הקולנוע הישראלי הוא פשוט לא כיף – אלא אם כן שמו של הקולנוען הוא "ארץ נהדרת" ואז יש לו הלגיטימציה ליצור סרט מצחיק שלא מתיישב בבופה סרטי הבורקס. הקולנוע הישראלי הוא חשוב, הוא מעניין, הוא מרגש – אבל הוא מרגיש יותר כמו ללכת לאזכרה מלמסיבה. אמנם, הדברים השתנו מעט באחרונה, אבל עבור צופים רבים הליכה לסרט ישראלי היא קצת כמו ללכת לקונצרט של מוזיקה קלאסית כשאינך חובב מושבע – מס תרבותי שאתה משלם כדי להרגיש טוב עם עצמך. או כדי לקבל אישור להרים גבה סנובית בארוחת יום שישי אצל חמותך ולתמוה – כשהמהדרין אף יקראו לבמאי רק בשם משפחתו כמחווה של פמיליאריות – "עוד לא ראיתם את החדש של קוסאשווילי?".

      "כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו, לעומת זאת – נגיד זאת תיכף ומיד – הוא כיף. פשוט ככה. בלי להתנצל, בלי להעמיד פנים. כלומר, רק אם אתם כאלו שלא צופים ב-"ER" דרך אצבעות ידיים שמסוככות על העיניים מפני שפריצים של דם. על "כלבת" שומעים כבר כמה זמן בתעשיית הקולנוע – בכל זאת, סרט אימה ישראלי הוא דבר שלא נעשה עד היום, בעיקר בגלל התחושה שעדיף שלא לגעת במה שמצריך אמינות ויזואלית כשאין לך את התשתית לגבות אותה. והאמת – בצדק גמור, סרט אימה הוא כזה שנבנה על היכולת לייצר אשליה מוחלטת של מציאות. ברגע שנסדק הציפוי הדק של אמינות, איבדת את הצופה שמתחיל לנחור בבוז.

      אניה בוקשטיין מתוך "כלבת" (יח"צ , גיא רז)
      מתוך "כלבת"

      העלילה של "כלבת" היא כזו של סרטים שאתם מכירים כמו "הצעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" וכן הלאה. במילים אחרות – אנשים צעירים, חתיכים ושנונים שמתים אחד אחרי השני בדרכים שונות, ציוריות ואלימות, ורגע לפני שהם מתפגרים סופית מספיקים לזרוק פאנץ' קטן לפרידה.

      שני אחים (הנרי דויד וליאת הר לב) בורחים מהבית ביחד בנסיבות מסתוריות והאחות נופלת למלכודת סדיסטית ביער. ארבעה טניסאים שמנתיים (רן דנקר, עפר שכטר, אניה בוקשטיין, יעל גרובגלס) תועים בדרכם למגרשי הטניס ונזעקים לבקשת העזרה של האח. יערן וחברתו (מנשה נוי ואפרת בוימולד) מפטרלים בנחת כרגיל באותו היער ושני שוטרים (דני גבע וליאור אשכנזי), האחד מושחת והשני לא יוצלח, אליו נקלעים גם הם. מבלי לקלקל שום דבר בסרט, אפשר רק לומר שמדובר במסע מדמם במיוחד, הכולל פסיכופט משונה (ירון מוטולה), מלכודות דובים, מוקשים, אקדחים ועוד דברים שלא יאפשרו לכם לחזור הביתה בשלום.

      מתוך הסרט "כלבת" (יח"צ)
      מתוך "כלבת"

      העיקרון שמנחה את כל סרטי ז'אנר האימה הוא די פשוט להבנה ולא פשוט כלל ועיקר לביצוע – הפתע אותם, זעזע אותם, הצחק אותם. ב"כלבת" לא תמצאו ממש טעויות של טירונים: קשלס ופפושדו אמנם צילמו ביער בן שמן ולא בניו אינגלנד, בצהרי היום השמשיים ולא בגשם סוחף בחצות הליל, ואין מכוניות מתהפכות ומסורי שרשרת, אבל זו רק המסגרת שנגזרת מהעובדה שפה זה לא הוליווד.

      שכן בדברים החשובים באמת "כלבת" מכוון ואף פוגע: הסרט יקפיץ אתכם מהכיסא, לא לוקח עצמו ברצינות רבה מדי, מפלרטט עם הז'אנר והחוקיות המוכרת שלו, ולחלוטין סביר בדיאלוגים ובעלילה שלו. חוץ מזה, הדם נראה כמו דם ולא כמו רסק עגבניות "תמי". אפשר להתעקש לחפש ב"כלבת" מסרים רחבים יותר, ביקורת חברתית ושאר ירקות, אבל עזבו אתכם, באמת. אף אחד לא חשב לחטט ב"סיוט ברחוב אלם" כדי למצוא בו מסרים לאקאנייינים: הניחו ל"כלבת" להיות סרט אימה ולקולנוע הישראלי להיות פשוט כיף. אלוהים יודע שאין לנו מספיק מזה כאן.