אקנה

מעבר לתרומה הקריטית של "ונילה סקיי" להגדלת התפוצה של "פנאי פלוס", ה"נשיונל אינקוויירר" ו"לאשה" (כולם מבית "ידיעות אחרונות") – בשל היותו האינקובטור בו פורחת אהבתם החשאית של שני הקרוזים (פנלופה וטומאס), עד שיבשילו גירושיו לההיא מ"מולין רוז'" ומהרומן המתוקשר עם עקבים גבוהים – "ונילה סקיי" הוא גם גירסת קאוור אמריקאית לסרט ספרדי בשם "פקח את העיניים" מ-1997, בבימויו של אלחנדרו אמנאבר, כן, אותו אמנבאר מ"האחרים", וההיא מהגירושין המתוקשרים לההוא מ"טופ גאן". עולם קטן ומטורלל.

ומובן שלא יתאפשר להמשיך מבלי שנשתמש במקורותינו אצל שלושת המגזינים - המהימנים עליי כל כך – ונשתף את צופי הסרט בכך שלקרוז יש נטייה להעתיק את הרומנים הקולנועיים שלה גם לחיים האמיתיים ולהתאהב בפרטנרים שלצידה. זכורים לטוב מאט דיימון בעל שיני הסוס מ"כל הסוסים היפים" (שנטש את וינונה "זה הגוצ'י שלך או שאני קלפטומנית?" ריידר, לטובתה), ניקולאס קייג' מ"המנדולינה של קפטן קורלי" (שבדיוק סיים את גירושיו מפטרישיה ארקט, או כמעט בדיוק סיים), והדובדבן שעל הטירמיסו – טומאס, הלא הוא ג'רי מגווייר, קרוז. אין מה לומר, עקביות הספרדיות האלה. אני עובר לבורגר-ראנץ'.

ומובן שלא יתאפשר להמשיך מבלי שנזכיר שפ. קרוז נחשבה לאחת משחקניות הבית של פרדו אלמודובר, העמוס גיתאי של הקולנוע הספרדי, ולא נשכח שאמנבאר נחשב לתלמידו וליורשו של אלמודובר וכי פ. קרוז אף גילמה את אותו תפקיד נשי גם בגירסה הספרדית המקורית, וכי ג'רי מגווייר, הלא הוא טום קרוז, לוהק בעבר לסרט אחר של קמרון קרואו, ההבטחה הנצחית מכיוון הוליווד, הלא הוא "ג'רי מגווייר". וכן הלאה וכו' ועוד ידובר. ועל שום מה התעכבתי על שרשרת הלינקים, הטייק אופים וההשפעות הסמויות והבעליליות? מכיוון ש"ונילה סקיי", גם אם הוא מוצג כ"סרט מתח", אינו מותח ומסקרן כמו שהוא מפותל בסאב טקסט הליהוקי והתסריטאי שלו.

וכמובן שלא יתאפשר להמשיך, אפילו בשלב זה, מבלי שנזכיר כי טום קרוז הוא גם מפיק הסרט – טרנד הוליוודי מבחיל שתכליתו לאפשר לכוכבי העל להשיג שליטה לא רק על צוות המאפרות שיכרכר סביבם, אלא גם על מה שקרוי "חופש אמנותי". והחופש הזה כולל את קניית הזכויות לתסריט, את בחירת הבמאי ואת הסיי הקובע בכל הנוגע לליהוק, בין היתר, של פנלופה. אם אני ההיא מ"האחרים", אני מצלצלת לעורכת-דין שלי, ע-כ-ש-י-ו.

"ונילה סקיי" הוא סיפורו של דייויד איימס, מולטי אמריקאי: מולטי עשיר, מולטי חתיך, מולטי כריזמטי, מולטי הפקות, הקיצר – טום קרוז. הוא מניאק לנשים, מניאק לאנשי עסקים, מניאק למין האנושי – אבל כולם סולחים לו כי הוא כל כך לא קובה גודינג ג'וניור, אלא טום קרוז, יענו חתיך-חתיך, שזה הורס. ואז הוא מתאהב בספרדיה הנחשקת – קרוז – ורגע לפני היציאה לקרוז בקאריביים ספינת האהבה החלומית שלו מתהפכת, וקאמרון דיאז, אקסית מאוכזבת, מרסקת לו את הפנים בתאונת דרכים. קרוז מאבד את עולמו – זאת אומרת את פניו – ואת שמו הטוב ונאשם גם ברצח.

כאן, בנקודה זו, היכן שאמור להתחיל, מסתיים הסרט והופך למונולוג – במסווה של דיאלוג – של קרוז עם פרצופו היפה שהושחת ועם יגאל גלאי. ומעל לכל, דרמת המתח הסוגסטיבית, בעלת הערך הזניח (אם כי העמוסה בתמונות יפות וברגעים מסקרנים), מיתמרת ועולה השאלה: מה היה עושה טום קרוז ללא השארם המצודד שלו, יפי פניו וגומות החן? האם גם אז היה זוכה בפנלופה? האם גם אז היה נאות עורך "פנאי פלוס" לפנות, במיוחד בשבילו, שער מהודר, לרגל יציאת סרטו? (בעל הסוף המוגזם, אך המפתיע מאוד). קרוב לוודאי שלא. הסרט כולו הוא משל ללא נמשל על תוצאות חיטוט מוגזם בדימוי העצמי של כוכבי המסך הגדול. קרוז, רגע לאחר שכבה האור ואורות הסט מתחלפים בווילונות הקרוון, נותר טום קרוז. זה אנחנו, אנחנו שנשארים עם חצאי הרכילויות, והגי'פה הנצחית על הפנים. ההבדל בינינו לבינו? אנחנו לא נצליח לעולם לגייס את קאמרון קרואו לעשות עלינו טלנובלה. שלא לדבר על פנלופה לתפקיד הראשי. מאמי, אני חוזר הביתה – אל המשחה לטיפול באקנה ואל המשכנתא.