פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מסך עשן: על שידורי הטלוויזיה באסון בכרמל

      האסון בכרמל הצליח להמיס אפילו את הממלכתיות הקרה של יונית לוי. ככה זה כשערוצי הטלוויזיה יודעים שהדבר שהכי מרגיע את הצופה הישראלי זה דווקא היסטריה

      ימי שידורים מיוחדים הם שעתם הגדולה של מורחי הזמן. מגישי הטלוויזיה בישראל כבר הפכו לאמנות את היכולת שלהם לדבר ללא תכלית ולהעביר את הימים הארוכים בין מוקדי השידור, הכל בניסיון נואש למלא את השעות ולספק את מאוויינו כצרכני אקטואליה אובססיביים. יותר מ-12 שעות ברציפות שידרו אמש (שבת) הערוצים המסחריים, ועל אף שהעם אכן צמא למידע – מה לעשות, כמות האינפורמציה מוגבלת. כתוצאה מכך כל כתב ומגיש נאלץ להחזיק את השידור ככל יכולתו, טחן את המידע שכבר נאמר באין סוף וריאציות, וניצל את המקסימום מכל מרואיין, טרחן ואנמי ככל שיהיה. כמה שמצער ומוזר להודות בזה, רוב שידורי השבת היו פשוט משעממים, ממוחזרים וחסרי השראה, וזאת על אף ההתלהבות מביצועי המטוס הרוסי ומהציפייה לבואו של הג'מבו האמריקאי.

      אלא שאז הגיעה יונית לוי. בשעת הערב המאוחרת כולם כבר נראו עייפים ומותשים, אבל יונית שלנו נראתה רעננה ומיליטנטית מתמיד. מבטה, כהרגלה, נראה ממוקד וחמור סבר, אך הפעם גם משהו בלהט הדיבור השתחרר. אולי זו האש שהמיסה את נסיכת הקרח, אולי זה המפגש עם השר אלי ישי, אבל לפתע יונית נראתה דעתנית ואגרסיבית, קולנית ורגשנית, אמוציונלית ותוקפנית. יכול להיות שזה היה זעם שהתפרץ למראה המגננות של ישי, ויכול להיות שיונית זיהתה את הצורך לנער את הצופים מתרדמתם. בסופו של דבר, על אף שזה היה שינוי מרענן ומפתיע מצד המגישה קרת המזג, היא בסך הכל יישרה קו עם האלמנטים הכי בולטים של הימים האחרונים בטלוויזיה: חנופה לעם ופופוליזם חסר אחריות.

      שריפת הענק בכרמל, יום שבת (אורי לנץ)
      שימו לב למשאית החדישה. כוחות הכיבוי בצפון (צילום: אורי לנץ)

      ישראל מכורה להיסטריה. באופן מוזר למדי, ההיסטריה מרגיעה אותנו. לא במקרה הגיבור התקשורתי של יום חמישי היה רשף חזי לוי, שפשוט סיפק את הסחורה עם נבואותיו האפוקליפטיות: "השריפה תיעצר רק בים התיכון, אל תישנו הלילה בשקט". אין לנו שום רצון לשמוע מסרים מרגיעים, ההעדפה הברורה היא לאיבוד עשתונות ולפאניקה. ברמה הזאת, האסון בכרמל כולל את כל המרכיבים הדרושים לדרמה טלוויזיונית ולהטמעת הפחד. השריפה והמטוסים נותנים את הגירויים הוויזואליים, הרוח מספקת את המשתנה הבלתי צפוי ואת הצורך להתעדכן, וכמובן הסיפורים האנושיים קורעי הלב והטרגדיות האישיות מגרים את נימי הרגש והזעזוע.

      הבעיה היא שערוצי הטלוויזיה התמסרו בהנאה לאירועים, ואף הלהיטו את האש. זה התחיל בכמויות חסרות תקדים של דיסאינפורמציה, ולא פעם זכינו לידיעות סותרות ולדיווחים חסרי ביסוס, כשהרצון לספק מידע חדש והתחרות בין הערוצים הוציאו את מערכות החדשות מדעתן. כל שביב מידע או שמועה מיד הפכו לקביעה מוגמרת, וכך התבשרנו ש"בית אורן והחי-בר נשרפו כליל", ש"כוחות הכיבוי השתלטו על האש", וש"מקור השריפה הוא בכלל בנרגילה". הגדילה לעשות כתבת המשטרה של ערוץ 10 שיר שגיא, שגילתה עדיפות לכל ידיעה עם פוטנציאל למתח לאומני.

      במקביל ניתן היה לזהות את החנופה לצופים, כשהתחרות היא מי תופס בצורה קיצונית יותר את תפקיד הקטגור ונציג העם. יונית הייתה החוליה האחרונה, אך קדמו לה יאיר לפיד ב"אולפן שישי" ולפרקים דרוקר ושלח. ברגעים כאלה קשה שלא להזדהות עם הפוליטיקאים המושמצים, ששולפים את הקלישאה הכי מתבקשת: "עכשיו זה הזמן לטפל בשריפה ובפצועים, לא להאשמות".

      שר הפנים, אלי ישי בלשכתו בכנסת (עומר מירון)
      יכול להיות שישי אשם אבל גם לא זכורים אי אלו תחקירים מקיפים של ערוץ 2 כל המחדל במערך הכיבוי. ישי (צילום: עומר מירון)

      כמובן שזה לא עזר. עם ישראל הנפלא התגייס למאמץ, והוא דורש תשובות. התקשורת מסירה מעצמה אחריות, האשמה היא רק של הממסד (ואולי גם של תושבי עוספייה). באופן מפתיע, בראיון של יונית לוי עם אלי ישי ניתן היה להזדהות בעיקר עם השר, שהפך לשק החבטות. "למה בסוגיית העובדים הזרים והפליטים שמענו את קולך שוב ושוב, ובבעיות כיבוי האש לא?", שאלה יונית בכעס, ואילו ישי ענה בנחישות ובקור רוח: "אני הזהרתי והתרעתי, זה אתם שהעדפתם להתמקד בעובדים הזרים".

      כנראה שהפעם יש משהו בדבריו של ישי. לא זכורים בחדשות ערוץ 2 תחקירים מקיפים בנושאי התקציב, לא זכור שיונית לוי הזדעקה והתקוממה על המחסור במטוסי כיבוי, וזה לא מקרי. התקשורת, בסופו של דבר, משקפת את רצון העם, שמצדו יזפזפ למראה כל תחקיר משעמם על הנעשה בתחנות כיבוי האש, ויעדיף לצפות בהתפתחויות האחרונות ברומן של בר ודיקפריו. אז מי אשם? לא ברור, אבל זה בטח לא רק שר הפנים.

      כולם מוצפים ברגש. התמונות הקשות מזעזעות. הרוחות המתעתעות מגבירות את חוסר השליטה, בחשיכה אנחנו בכלל חסרי אונים. המחדל של סלקום נשכח, שביתת הפרקליטים נזנחה, ביבי משחק אותה ג'וליאני, אם ייפלו פה טילים אנחנו בצרות. כל נדבך באסון הזה מרגיז ומדאיג יותר ממשנהו. דווקא עכשיו ראוי היה שיונית תשמור על קור רוח.