פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוח הלחץ: על "אל תלחצי, אני בדרך"

      גרסה שחוקה של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"? ממש לא. קומדיית המסע "אל תלחצי, אני בדרך" מתגלה דווקא כשיר הלל מרגש לכוחה של החברות. אבנר שביט סחבק

      יכול להיות שהוא הצחיק אתכם ויכול להיות שהוא דחה אתכם, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה אחת התופעות הקולנועיות הבולטות של 2009. למרות התקציב הנמוך והמחסור בכוכבים, קומדיה זו ריסקה את הקופות ולמעשה נרשמה כאחד המוצרים הרווחיים של השנים האחרונות.יתרה מזאת, למרות ההומור הוולגרי משולח הרסן וחסר הכבוד למגזרים, התעטף הסרט בחיבוק חם מן הממסד ואף זכה בגלובוס הזהב, מה שפחות או יותר סימן רשמית את מותו התרבותי של הפוליטקלי-קורקט. ולא זו בלבד שהאולפנים נתנו מיידית אור ירוק להפקת "בדרך לחתונה 2" אלא שאפילו ביל קלינטון התגייס לערוך בו הופעת אורח, וזאת בשעה שמל גיבסון לא הורשה להשתתף בו – הוא פשוט לא מספיק נורמטיבי כדי להשתתף בפרויקט שכבר הפך לסמל של קונצנזוס.

      נוסף לכל, הבמאי של שובר הקופות, טוד פיליפס, קיבל יד חופשית לעשות מה שרק בא לו. בהתאם לכך, במרווח שנותר לפני הפקת ההמשכון הרשמי של "בדרך לחתונה", הוא יצא ליצור לו מעין סרט המשך או אפילו אפשר לומר עיבוד מחודש לא רשמי – קומדיית מסע גברית נוספת, שהפעם מתהדרת בשם "Due Date" (ובעברית: "אל תלחצי, אני בדרך", וזהו באמת ובתמים אחד התרגומים המביכים והמופרכים בתולדותיה העגומות מלכתחילה של תעשיית התרגומים הישראלית).

      רוברט דאוני ג'וניור וזק גליפיאנקיס מתוך הסרט "אל תלחצי אני בדרך" (imdb)
      אמאל'ה, אני הולך להיות אבא. מתוך "אל תלחצי, אני בדרך"

      בסרט זה, שב פיליפס לנקודת המוצא שהיתה הסיבה להצלחה הפנומנלית של "בדרך לחתונה" – ההתמודדות הכנה עם הפחד של הגבר המודרני מן הכוח המסרס של הזוגיות הבורגנית. בסרטו הקודם, פחד זה השתקף בטקס הנישואים המממש ובא של אחד הגיבורים, והכל בו נעשה כדי לדחות את הקץ ובסופו של דבר לבטל אותו. "אל תלחצי, אני בדרך" מעלה את האיום דרגה נוספת – הפעם הגיבור, פיטר (רוברט דאוני ג'וניור), יאפי תושב לוס אנג'לס, עשה את הטעות שקודמיו ידעו להימנע ממנה ונישא לאשה שעומדת להביא לעולם את ילדו הראשון. ימי התרחשות הסרט הם הימים האחרונים לפני הפיכתו של פיטר לאב, ולפיכך גם ההזדמנות האחרונה שלו לשחרר את היצרים הילדותיים-גבריים-פראים שחבויים בו טרם יבוית סופית.

      מובן כי פיטר המרובע והמהוגן אינו מסוגל לעשות זאת לבדו – גם אם אי פעם ידע ליהנות מהחופש, הרי שכעת הוא זוכר רק את מה שכתוב לו באייפון. בהתאם לכך, הוא זקוק למישהו שיוביל את מסיבת הרווקים שלו, והמושיע מגיע בדמותו של איתן (זאק גליפיאנקיס, שכיכב גם ב"בדרך לחתונה"), שאותו הוא פוגש במקרה בדרכו חזרה מנסיעת עסקים באטלנטה. סדרה של תקלות כורכת זה בזה את גורלם של השניים, והדינמיקה ביניהם מזכירה במהותה את אופי המפגשים בין מערביים וילידים בספרות הקלאסית: איתן אמנם הרבה פחות מתוחכם ומודע לעצמו מפיטר, אבל דווקא בגלל זה הוא הרבה יותר טהור ושמח ממנו. על פניו נראה כי תוצאת התאקל אמורה להיות הפוכה, אבל בסופו של דבר דווקא איתן הפרימיטיבי מלמד שיעור את פיטר המתקדם.

      שיעור זה יתרחש במסגרת המסע המשותף של השניים מצד אחד של אמריקה לצד אחר שלה, שבו יש להם יעד דומה בשל מטרות שונות – פיטר שואף להגיע לחוף המערבי כדי לעמוד בצדה של אשתו בשעת הלידה, ואיתן מבקש לפזר את האפר של אביו האהוב שזה עתה הלך לעולמו ואז לפתוח דף חדש ולפצוח בקריירת משחק הוליוודית. בניגוד לדמויות הראשיות של "בדרך לחתונה", גיבורי סרט זה לא בחרו לחוות יחדיו את ההרפתקה אלא נקלעו אליה בכורח הנסיבות. לפיכך, בתחילת המסע הם שואפים לרצוח זה את זה וגם לא רחוקים מלעשות כך, אבל עם הזמן – ובהתאם לחוקים של הקומדיה ההוליוודית, זה קורה מהר מאוד – משכיל איתן לשחרר את פיטר מכבליו, ובין השניים צומחים אמון וחיבה הדדית.

      רוברט דאוני ג'וניור וזק גליפיאנקיס מתוך הסרט "אל תלחצי אני בדרך" (imdb)
      מוותר על עוד בדיחה או שתיים כדי למצות עד תום את האפקט הרגשי. מתוך "אל תלחצי, אני בדרך"

      פיליפס שוזר סיטואציות קומיות בתהליך ההתחברות של צמד הגיבורים, והוא ושני כוכביו המוכשרים בונים אותן בצורה שמצליחה להצחיק פעם אחר פעם, גם אם הבדיחות עצמן אינן מחדשות –הרי כבר ראינו אנשים שמתבלבלים בין אפר ואבק לבין אבקת קפה וכבר שמענו את "Hey You" של פינק פלויד על רקע סצנת סטלנות. כך או כך, הכוח האמיתי של הסרט אינו טמון בצד הקומי שלו, כי אם דווקא בממד הדרמטי שלו. פיליפס מתאר את התהוות הקשר בין איתן ופיטר בצורה אנושית, בוגרת ומלאת חמלה, ולעתים קרובות מגלה גדלות רוח ומוותר על עוד בדיחה או שתיים כדי למצות עד תום את האפקט הרגשי. בכל פעם שאחד מהגיבורים שואף לסטור לאחר, גם הצופה חפץ להיות שותף לכאפה, ובשלב שבו איתן כבר משתוקק לחבק את פיטר ולהפך, גם הקהל רוצה להושיט לגיבוריו יד אוהבת.

      במובן זה, "אל תלחצי, אני בדרך" דומה פחות ל"בדרך לחתונה" ומזכיר יותר את "תקועים בדרך" המופתי של ג'ון יוז משלהי שנות השמונים או את "דרכים צדדיות", שלכאורה מגיע מצד אחר לחלוטין של הסקאלה ההוליוודית. בדיוק כמוהם, גם סרט זה, מאחורי כל הבדיחות הגסות שלו, מתגלה כשיר הלל לכוחן ולחשיבותן של האחווה ושל החברות. "אל תלחצי, אני בדרך" לא דגדג את קרסולי ההצלחה הקופתית של "בדרך לחתונה", אבל הוא טוב ממנו בהרבה, וסביר להניח שיתגלה גם כיצירה שלמה ויפה יותר מסרט ההמשך הרשמי של הלהיט. קומדיות אמריקאיות רבות המחישו לנו היטב בשנים האחרונות כיצד להימלט במקרה הצורך מן האיומים של העולם המודרני, אבל רק "אל תלחצי, אני בדרך" משכילה לתת לנו סיבות לא לפחד מהם.