אולמי רסיטל

בכניסה להיכל התרבות הכל נעלם. תחושה של התרגשות מלאכותית מחליפה את היופי האמיתי של האמנות שהוא אלמנט ההפתעה. יש משהו מאוד לא טבעי בפעולה המחושבת הזאת: להגיע להיכל תרבות או למוזיאון, ללחוץ על כפתור ולתת הוראה ללב להתרגש. אמנות, בדומה לאהבה, אמורה להגיע בהפתעה. תוך כדי החיים, לא דרך מדור היכרויות. זה כל היופי.

אפשר היום בקלות להבין איך הצליחה המוזיקה המסתלסלת לחדור ללבבות. דווקא דרך האירועים המשפחתיים שנחשבים חלטוריסטיים, המוזיקה הזאת סללה לעצמה דרך ישר לנשמה. הסיבה נעוצה באופן אירוני בכך שהיא באה על רקע משהו: על רקע שמחה כלשהי, על רקע בורקס ורבע עוף. כי ככה – ולא דרך כיסאות מרופדים – המוזיקה והאמנות זוכות לאפקטיביות מקסימלית.

האגו האמנותי דורש בדרך כלל ריכוז מוחלט ביצירה. ששום דבר אחר לא יפריע. ככה זה גם עובד במוזיאונים. תמונה על קיר לבן ונקי. זאת למרות שבפועל היצירות הגדולות ביותר בארץ ובעולם מוצגות מחוץ למוזיאונים. יצירותיו האלוהיות של מיכאלאנג'לו, למשל, מוצגות בוותיקן. שם, על רקע הכנסייה והתפילות, האווירה הופכת להרבה יותר חזקה. על חושית. פתאום הדמויות הופכות למוחשיות. ולהבדיל – או שלא – כשזמר שר על רקע של מופלטה, המוזיקה עוזרת לה להיות טעימה יותר. למה? כי רק כשיצירת אמנות מפתיעה אותך, היא יוצרת התרגשות אמיתית.

גם ביצירות יומיומיות, זה עובד באותו אופן. כשמגיע אליי אלבום חדש, אני לא נכנס לחדר שקט ויושב לשמוע אותו. להיפך, עדיף שזה יהיה תוך כדי פעילות, רצוי נסיעה. ההקשבה הטוטאלית, הבחינה המלאכותית הזאת, לא עושה חסד עם היצירה. גם הצפייה בטלוויזיה או בקולנוע, נעשית על רקע בליסת פופקורן או סתם שתיית קולה עם פיצוחים. אין כאן זילות כלפי האמנות אלא להיפך – היחס אליה הוא כחלק בלתי נפרד מהחיים. היא נמצאת בשוק, בין הבסטות של הירקות, הפירות והבגדים. מבין כל הריחות והטעמים, בוקעת פתאום מוזיקה או צצה לה הצגת רחוב וזה מפתיע, צבעוני ומרגש. כך צמחה המוזיקה המסתלסלת בארץ וככה צמחו אמנויות גדולות ברחבי העולם.

אמנות אינה מדע. לא צריך לבחון אותה, צריך להרגיש אותה. אם היא אינה מורגשת כנראה שאין בה את היכולות לנער את הלב. אחרי שהמוזיקה המסתלסלת עשתה סיבוב דאווין, עם הרבה דאווין, בהיכלי התרבות, באמפי תיאטרון בקיסריה ובהיכל נוקיה, אין סיבה שהיא לא תרגיש בנוח באירועים המשפחתיים, שהם הסביבה הטבעית בעצם. כואב לי לשמוע שאמנים מתבאסים מזה שהם צריכים להופיע באירוע משפחתי לפני או אחרי הופעה באיזשהו היכל תרבות יוקרתי. כואב לי לשמוע את זה מכיוון שההופעות באירועים משפחתיים הם העבודה האמיתית ולא המופעים הגדולים שהם בעצם החלטורה. אין בזה שום בושה אלא דווקא יוקרה וגאווה.

ליאור נרקיס - "יאללה תרקדי"

מילים: יוסי בן דוד לחן: עממי

סינגל חדש לליאור נרקיס מתוך הפרויקט "1 סוכר שחור חזק" גרסת הסולו לאלבומי הדואטים "שניים סוכר". את השיר כתב מפיק האלבום יוסי בן דוד ללחן של היוצר הגדול "עממי". אותו קרדיט אלמוני שנשאר עד היום חלק מהביזיון שבמחיקת זהות היוצר. האמת? במקרה של "יאללה תרקדי" עדיף לו להישאר "עממי". מה זה הדבר הזה? לא ברור. "יאללה תרקדי" יכול להיות שירת הברבור של גל שירי החפלה הסתמיים שאין בהם אפילו רבע מהחן והממזריות של "ערב טוב" ודומיו. יאללה, יאללה.

שניר כהן - "בקצה שמיים"

מילים: ארלט ספדיה לחן: יווני עממי.

עוד הוכחה לכך שבשטח יותר ויותר שירים הולכים לכיוון בלדות הנשמה. שניר כהן, דווקא זמר ותיק שהתעכב מאוד עם אלבום הבכורה שלו, מוציא את "בקצה שמיים", שיר לא רע עם ביצוע טוב שיכול היה להיות הרבה יותר חזק. לכהן יש הרבה יותר נשמה ממה שהוא נתן ב"בקצה שמיים" וחבל שאי אפשר לשמוע את זה. גם הפעם יש חיפוף בקרדיט הלחן שניתן ל"יווני עממי". שימוש נוסף בלחן הזה נעשה על ידי בועז טביב. אצלו השיר זכה לשם "אף אחד" שכתב יוסי גיספן. הלחן נשאר אנונימי. מי שעומד באמת מאחורי ה"עממי יווני" הוא קונטולאזוס דימיטריס. יש לו שם מסתבר וזאת לא היתה בעיה לברר.

איציק דדיה - "עם ישראל חי"

מילים: יוסי גיספן לחן: עדי לאון

הצלחת השיר "מי שמאמין" פתח חלון הזדמנויות למגזר החרדי לשחרר שירים שיכולים לרקוד על שני המגזרים בלי להרגיז את משמרת הצניעות. איציק דדיה נחשב למשה פרץ של המגזר החרדי ועם עטיפת סינגל שמזכירה את האלבום "מהשמיים" הוא מבצע שיר נאיבי שעונה על דרישות קהל היעד.