יונתן הקטן: על האלבום החדש של ג'ונתן ריצ'מן

תקציר הפרקים הקודמים: ב-1969 היה ג'ונתן ריצ'מן בן 18. הוא עזב את ביתו שבבוסטון ונסע לניו יורק בעקבות אהבתו לוולווט אנדגראונד. הוא לא הצליח להשתלב בסצינת המוזיקה של ניו יורק, אז הוא חזר הביתה והקים את ה-Modern Lovers. בין 72'-73' הם הקליטו שורה של דמואים, בהפקת לא אחר מאשר ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד, ואלה הפכו בסופו של דבר לחלק המרכזי של אלבום הבכורה המעולה שלהם. האלבום יצא אמנם הרבה אחרי שהוא הושלם ואחרי שהלהקה התפרקה, אבל ההיסטוריה שמחה להכיר בו כאחד מאלבומי הפרוטו-פאנק החשובים ביותר.

אומרים שג'ונתן ריצ'מן היה בארץ לפני כמה חודשים. הוא הסתובב בתל אביב, כל מיני אנשים פגשו אותו. לי לא היה המזל. חברה שלי דיברה איתו חצי שעה מבלי לקלוט שזה הוא ורק אחרי שהוא הלך אמרו לה. אם זה לא היה ג'ונתן ריצ'מן אלא אגדת רוק אחרת, הייתי מפקפקת בסיפור. אבל ג'ונתן ריצ'מן הוא טיפוס מוזר, כך שזה טבעי שדברים כאלה יקרו.

בתור טיפוס מוזר, כבר שנים שריצ'מן מוציא אלבומים מוזרים. הוא שר בכל מיני שפות (לפעמים הוא מתרגם כל שורה לאנגלית מיד אחרי שהוא שר אותה, שזה מאוד נחמד מצדו). הוא התנסה במגוון סגנונות, כמו קאנטרי, מוזיקה לטינית, מוזיקת עולם כזו ואחרת וכמובן שירי ילדים – התחום שהכי תפור עליו. אחרי הכל, ריצ'מן הוא אבי הפאנק האינפנטילי, והוא הקדים את טרנד המוזיקה האלטרנטיבית לילדים בכמה שנים טובות.

ריצ'מן הואשם לא פעם בנאיביות וילדותיות, ולזכותו ייאמר שהוא מצליח לכתוב שירים כבר קרוב לארבעים שנה מבלי שאף אחד יידע באמת אם הוא ילדותי או לא, אם השירים שלו דביליים בטעות או בכוונה. כשחבורת ערסים נקרעה מצחוק על ריצ'מן בהקרנה של "משתגעים על מרי" – הקומדיה ההוליוודית המצליחה שהוא התארח בה – קצת נפגעתי בשבילו, אבל מהר מאוד הבנתי שכאן בדיוק טמונה החתרנות של ריצ'מן. הוא לא באמת ילדותי ונאיבי, כמו דניאל ג'ונסטון נגיד. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. וגם אם לא – אנחנו בחיים לא נדע את זה בוודאות.

הסטטוס של ריצ'מן כאמן קאלט יציב כבר מזמן. אין לו מה להוכיח, ולמרות שהוא תיכף בן 60 הוא חרוץ כתמיד. גם באלבומו החדש, “O Moon, Queen of Night On Earth”, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב: אומר בדיוק את מה שאתה רוצה לשמוע אבל משום מה אף אחד אחר אף פעם לא אומר.

"אם אתה רוצה לעזוב את המסיבה שלנו, פשוט לך, תיכף ומיד. אין צורך להיות מנומס ולהישאר רק בשביל הרושם. לא יהיו האשמות למחרת, ואף אחד גם לא ייפגע. אם אתה רוצה לעזוב את המסיבה שלנו, פשוט לך. לא איכפת לנו, פשוט לך". כך שר ריצ'מן בשיר השלישי באלבום, “If You Want to Leave Our Party Just Go”, ואחר כך מוסיף שבאמת שאין חובה להישאר, "זה לא בית ספר".

כמו בכל אלבומיו מהשנים האחרונות, גם הפעם שומר ריצ'מן על עיבודים רזים, צנועים ומינימליסטיים, המבוססים על שירה, גיטרה אקוסטית ותופים (עליהם אחראי טומי לרקינס). הפורמט הזה מתאים לו, בין היתר כי הוא מדגיש את הטקסטים, שהם אחד האלמנטים החשובים ביותר במוזיקה שלו.

למרות שהאלבום מכיל הרבה שירים רומנטיים, מלנכוליים ורציניים (וציור רומנטי של ריצ'מן עצמו על העטיפה), ריצ'מן לא שכח את הצד הקליל שלו. את “Sa Voix M'atisse”, אחד השירים הקצביים באלבום, שנשמע כמו קרנבל ברחובות פריז, מתרגם ריצ'מן מצרפתית לאנגלית לקראת סוף האלבום, בשיטה הייחודית שלו, שנשמעת כמו תוכנית ללימוד צרפתית בערוץ הראשון. ואילו ב-“My Affected Accent” – אחד השירים הכי מצחיקים שלו – הוא מספר איזה ילד מתחכם ומעצבן הוא היה בתיכון. ריצ'מן מתוודה כאן שהוא נהג לדבר במבטא מזויף על דברים שהוא לא הבין בהם, והתעקש לדבר במילים גבוהות שלא לצורך. הוא בעצמו מתפלא שלא התעללו בו יותר. ועכשיו, אחרי 40 שנה, הוא מוצא לנכון להתנצל על המבטא המזויף שאימץ לעצמו.

בין אם הוא שר שירים רציניים, שירי אהבה רומנטיים או שירים מצחיקים, בכל אלבום חדש נדהמים (ולפעמים קצת מובכים) מהכנות, הפתיחות והאנושיות של ג'ונתן ריצ'מן.