פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זאוס זה: על "נשי טרויה" ו-"הלנה" בתרגום אהרון שבתאי

      מהי קלאסיקה? התרגומים החדשים של "נשי טרויה" ו"הלנה" של אוריפידס מגלים את התשובה: קלאסיקה היא יצירה שנכתבה ביוונית ותורגמה לעברית בידי אהרון שבתאי

      מהי קלאסיקה? על פי מארק טוויין, מדובר פשוט ביצירה "שכולם רוצים לקרוא אך איש לא קורא". איטילו קאלווינו מצדו טוען כי מדובר ביצירה "החושפת משמעויות ומורכבויות חדשות בכל קריאה". עזרא פאונד קובע נחרצות כי "קלאסיקה היא קלאסיקה, לא משום שהיא מצייתת לאי-אילו חוקים מבניים או מתאימה להגדרות מסוימות (אשר עליהן, סביר להניח, מחברה לא שמע מעולם). היא קלאסית בשל רעננות מסוימת, נצחית ובלתי ניתנת לריסון". ואילו לדידו של סנט-בב אין זאת אלא "יצירה המעשירה את רוח האדם ומקדמת אותה צעד נוסף קדימה".

      גם מדף הספרים העברי צעד אם כן צעד נוסף קדימה כאשר שתי קלאסיקות, "נשי טרויה" ו-"הלנה" מאת אבי הפרולוג, הטרגיקון היווני אוריפידס, ראו אור בימים אלו, בתרגומו החד והייחודי של ארכילוכוס העברי, הלא הוא אהרון שבתאי. שתי היצירות הידועות, שלא כאן המקום להרחיב בדבר טיבן הידוע, חגות סביב מפולת עירו של אילוס, טרויה (או איליון).

      זיון נחמד למפקד

      האחת, "נשי טרויה", כמצוין על גב הספר "היא טרגדיה מופתית על זוועות המלחמה". זהו סיפורן של נשות העיר שנחרבה, זו היא קינתן של הממתינות על חוף הים לגורלן הצפוי תחת שלטון יוון. אחדות ייעשו לשפחות ואחדות לפילגשים, יינתנו בידיהן של רוצחי בעליהן, יחוללו, או בלשון המקהלה: "ליד המזבחות/ נטבחו טרוי?נים, ובמיטות/ עזובת הרצח העניקה/ ליוונים זר צעירות שילדו להן/ ויגון לטרויה". או, בלשונו של הצד המנצח: "עכשיו לכי אחרי/ אל הספינות, זיון נחמד למפקד".

      בראש המבכות, עומדת הקבה, מלכת טרויה שעירה חרבה, בעלה נפל (והיא מבכה עליו באופן נרקיסי משהו: "הו פריאמוס/ בלי קבר, בלי ידיד אתה מת/ ואינך יודע על חורבני!"), בניה נרצחו, ובתה קסנדרה, נביאת אפולו "הדומה לאפרודיטת הזהב" כלשון הומרוס, שחזתה את החורבן, נאנסה באכזריות בידי א?י?אס במקדש אתנה. (תיאור יפה של המאורע נמצא, בין היתר, אצל משורר ההשכלה, מיכ"ל, ביצירתו העוצמתית "הריסות טרויה", כשכתב: "ו?פ?ת?או?ם א?ה?ה?, מ?ה י?ח?זו? ש??ם ע?ינ?ינו?,/ מ?ה ע?ז??ה ח?מ?ת או?י?ב ע?ד מ?ה ע?ר?ב?ה!/ ב??ת פ??ר?יא?ם ל?ק?חו? מ?ע?ל מ?ז?ב??ח?נו?/ ו?ש??ע?ר ר?אש??ה? פ??רו?ע? ו?ה?יא נ?ס?ח?ב?ה;/ ב??פ?נ?י ל?ה?ב?ים א?ל ש??מ?י ב?ר?ז?ל צ?ע?ק?ה,/ מ?כ??ב?ל?י ב?ר?ז?ל י?ע?יקו? ר?ך? י?ד?יה?").

      כמו לא די בגזרות אלו, מתבשרת המלכה, הקבה, כי ניתנה כשפחה לאודיסאוס, והיא פוצחת במונולוג המוזיקלי, הביקורתי והמבריק הבא: "הו, הו / הכי את ראשך הגזוז, / שרטי את לחייך /אוי לי אוי לי/ נקבע שאשרת נבל ונוכל, אויב לצדק, יצור חסר חוק, שבכפל לשונות מטה הכל מפה לשם/ ואז משם לפה, ומעורר שנאה/ בין ידידים/ אוי, יללו עלי טרוי?ניות, אבדתי, / איזה מזל רע, מסכנה,/ זה סופי, נפל בחלקי/ הגורל הרע ביותר!".

      "נשי טרויה" הוא, כדברי המתרגם, מחזה קיומי ואנטי-מלחמתי מובהק (מה שמסביר את הימשכותם של יוצרים מסוגם של סארטר, שיצר – באחד מהתקפי ההומניזם שלו – עיבוד למחזה, וחנוך לוין, שכתב בעקבותיו את "הנשים האבודות מטרויה" הנפלא). המחזה מגיע לתובנתו העיקרית, כבר בפרולוג האלים בפתיחה, ובדבריו של פוסיידון:"טיפש הוא האדם אשר הורס ערים,/ היכלי אל, קברים, אתרי קדושה/ לנפטרים, ואז נשמד הוא בעצמו".

      מצד שני וכנהוג בתרבות יוון, נדמה כי המוסר היהודי של מצוות בין אדם לחברו אינו קיים בעולמם של היוונים, שעה שבני האדם הינם בסופו של דבר לא יותר מאשר פיונים בידיהם של אלים גחמניים וכלכליים, שאינם רואים בחטא שבין אדם לחברו חטא כלפיהם. מבחינתם, רק חטא שבין אדם למקום, היינו, רק חילול מקדש שלהם הוא המניע אותם לחרב או לחוס. מכאן, נדמה כי כל חורבנה של טרויה – אסונן של הנשים, מות הלוחמים וכו' – אינו אלא בגדר היקלעות מקרית לזעמם של האלים, שלבסוף גומרים בדעתם להכות גם בצי היווני (שלו, אגב, סייעו במלחמה) בשובו מן הכיבוש, לא משום שזה רצח, שחט ואנס, כי אם משום שאי שם בתהליך, מקדש אחד חולל.

      היפה בנשים לא אשמה

      בעוד "נשי טרויה" עוסקת, כשמה, באסונן של נשי טרויה, היצירה השנייה, "הלנה", עוסקת במי שגרמה לאסון, או נכון יותר, מטהרת מאשם את מי שלכאורה גרמה לאסון: היפה בנשים, בת זאוס ולדה הלנה, שעל אודותיה כתב פול ואלרי, את השורות הנצחיות:

      "ומגובה חרטומי האניות, האלים, /
      שחיוכם העתיק ממלח-ים נשרף,/
      יושיטו אל גופי אברי-פינוק מפוסלים."

      על-פי גרסתו של אוריפידס, מבטיחה אפרודיטה לפאריס, נסיך טרויה, את הלנה לאישה, לאחר שזה בחר באפרודיטה כיפה מבין האלות. אך ה?רה, "בתרעומת על שלא ניצחה", מעניקה לפאריס ענן דמוי הלנה, צלם, שעה שהמקור נשלח למצרים לשהות תחת חסותו המגוננת של פרוטאוס. בינתיים, מת המלך, ובנו של פרוטאוס, תאוקלימנוס, מתאהב כצפוי בהלנה ומבקש לבוא בה, ולהפר את הבטחת אביו לשומרה למנלאוס, בעלה החוקי. מנלאוס מצדו, נסחף בים שנים מספר ולבסוף נפלט אל חופי מצרים, פוגש באשתו האמיתית, מגלה שהקודמת (שעבורה יצא לקרב) היא בכלל ענן, ויחדיו הם מפליגים לעבר הסוף הטוב לאחר שהערימו על המצרי הרע בעזרת אחותו הנביאה.

      זוהי בערך העלילה הקלושה למדי של היצירה האדירה הזאת, שלמרות שהיא מתאפיינת באיכות נרטיבית ומשעשעת היאה לאופרת-סבון, היא עשויה רובה ככולה משפטי ארגמן ויחידות סמנטיות עמוסות במשמעות, מיניות, מוסר והומור. בו זמן, מעל לכל אלו, מרחפת, שוב, הביקורת והאנטי-מלחמתיות של המחבר, שלא חדל מלהזכיר לנו כי:"טיפשים הם אלה שבמלחמה/ ובחנית ששה לקרב/ רוכשים הצטיינות ובלי טעם/ מוצאים מנוחת במות" – או בלשון שאלתו הנדהמת של השליח הזוטר עם צאת האמת: "כלומר עמלנו לחינם בגלל ענן?".

      32 מחזות, אך מי סופר?

      מאז ימיהם של שאול טשרניחובסקי ושלמה דיקמן לא קם בישראל מתרגם מיוונית עתיקה כאהרון שבתאי, ששני התרגומים החדשים הללו מצטרפים יחדיו לסך כולל של 32 מחזות יוונים שתורגמו על ידו עד כה (וזאת מבלי להחשיב את אין ספור התוספות, הקטעים והשירים שהוסיף למחזותיו כנספחים, שלטעמי רצוי וכדאי לקבצם ולהוציאם גם כספר בנפרד). אך חשוב לציין כי זהו אינו בשום אופן הישג כמותי בלבד, שכן תרגומיו הממזריים של שבתאי ופתחי הדבר הנהירים שחיבר אפשרו לקורא העברי להתקרב מחדש לדראמה היוונית, להזדהות עימה ולחוש ברעננותה התמידית.

      על כן ולסיום, אצטרף לטוויין, קאלווינו, פאונד וסנט-בב, ואוסיף הגדרה משלי לשאלה "מהי קלאסיקה?". קלאסיקה היא יצרה שנכתבה ביוונית ותורגמה לעברית בידי אהרון שבתאי.