פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "השלם את החסר"

      קבלו הצצה לסיפור הראשון מתוך "השלם את החסר", ספר הביכורים של אוריאן זכאי, העוסק בחברות מהוססת בין שתי ילדות

      בינעירוני

      מבעד לרווח הגדול בין הדלת לרצפה אפשר היה לראות שהגרביים של הילדה החדשה לא היו מאותו הסוג. הגרביים היו לבנים, אולם רק אחד מהם עוטר בפס כחלחל דקיק בקצה הגרב החובק את השוק הדקה.

      רחלי התכופפה וצעקה דרך הרווח, "המורה אומרת שתחזרי לשיעור." לא נשמעה שום תשובה, אפילו לא יבבה.

      רחלי התרוממה, הדביקה את האוזן לדלת התא. שקט. מה עושים עכשיו?

      היא ניתקה מהדלת ופנתה ממנה. נתקלה בעצמה בראי בבגדי ההתעמלות.

      רחלי נשכה את שפתה התחתונה כפי שעשתה תמיד בלי להרגיש כשהיתה מתרגזת. שנאה לראות את עצמה בראי כשהיא בבגדי התעמלות קצרים, שמנה ולבנה כזאת. חוץ מזה גם נמאס לה, נמאס לה כבר, למה תמיד דווקא היא זאת שצריכה לרוץ אחרי כל החדשות הבוכיות לשירותים ולהריח את הפיפי שלהן?

      והרי תמיד בסוף היא נשארת בלי חברה טובה, כמו שהיה עם מגי הקטנה והמכונמת שהגיעה בכיתה ב' ורחלי עזרה לה בשיעורים כל השנה עד שבסוף השנה ההורים שלה שוב עברו דירה והיא נעלמה, או כמו שהיה עם קרן שהגיעה בכיתה ג' ובהתחלה כולן צחקו על התלתלים הג'ינג'יים הנפוחים שלה, ורק רחלי אמרה לה שלא תשים לב אליהן והתעקשה שיצרפו אותה לכל משחק ולכל דבר, עד שבסוף התחילה קרן לקלוע את השיער בצמות ונהייתה חברה שנייה הכי טובה של ריקי, אחרי מלי.

      והנה השנה - מיכל הזאת, רזה, שתקנית, עם עיניים שחורות, שהמחנכת ריטה הושיבה אותה לידה בכיתה כאילו אין ברירה אחרת, כאילו זאת כבר העבודה של רחלי להיות החברה הטובה של החדשות.

      אבל הפעם, עוד בבוקר היא החליטה, היא לא תסכים לזה בשום אופן. היא לא תהיה החברה של החדשה. בשיעור לא החליפה איתה מבט אחד ולא דיברה איתה, ובהפסקה הגדולה יצאה עם הבנות לשחק בחבל ולא הזמינה אותה, את החדשה. והחדשה, כאילו להכעיס, התיישבה על ספסל דווקא קרוב אל הבנות המשחקות, והניעה את כפות רגליה קדימה ואחורה, מתחחת את האדמה שמתחתיה, עוקרת ממנה אבנים קטנות ומגלגלת אותן מתחת לנעלי ההתעמלות שלה. רחלי השתדלה שלא להסתכל עליה בכלל. מה היא יושבת שם?

      שתלך לכיתה, שתסתתר. יושבת שם, כאילו מחכה שיצרפו אותה למשחק, מראה לכולן כמה שהיא בודדה וחדשה, ומראה לכולן כמה רחלי רעה מפני שלא הזמינה אותה, ולא משנה שאף אחת אחרת לא מזמינה. אבל אז בא שיעור ההתעמלות בשעה השלישית, ולחדשה המטומטמת הזאת היו צריכים להיות מכנסיים מצחיקים מבד כמו מגבת, והבנים היו חייבים להמציא בדיחות על זה, והחדשה הייתה מוכרחה לרוץ לשירותים לבכות, והמורה תקווה הייתה חייבת לשלוח את רחלי לחפש אותה ולהביא אותה בחזרה.

      רחלי נכנסה לתא הסמוך לזה שבו שתקה החדשה. אם היא כבר פה, אז גם לה יש פיפי. מה יש? אסור לה?

      אם היא תצא עכשיו, החדשה, ותחזור איתה לשיעור בעיניים אדומות ותתיישב בשקט בצד של הבנות, הבנים ישתקו מפחד כעסה של תקווה, והבנות יהיו רחומות ואשמות, והכול יהיה לה בסדר. אבל אז יהיה ברור וסופי שרחלי היא החברה הטובה של הילדה החדשה.

      לא יצא לה שום פיפי, אבל היא הורידה את המים.

      היא נעמדה שוב ליד התא של החדשה, "אני הולכת," אמרה לדלת, "אם את לא באה אני הולכת."


      השירותים פה בדיוק כמו אלה שבבית ספר "אביבים", חשבה מיכל. אותה אסלה מלוכלכת, אותן שאריות נייר טואלט על הרצפה, אותה דלת קצרה, אותו הריח. אלמלא הקול של הילדה הזאת הנשמע מבחוץ אפשר היה לדמיין שהיא סתם הלכה לשירותים באמצע שיעור חשבון של המורה פרח, ושמיד תשוב למקומה הקבוע ליד ורדית בכיתה ג'1 שכבר הפכה השנה לד'1. מיכל דמיינה את ורדית יושבת לבדה בשיעור חשבון של המורה פרח. היא ידעה שבדיוק עכשיו ורדית מתגעגעת אליה, אל מיכל, כפי שהיא מתגעגעת לוורדית, שנהפכה בשבועיים האחרונים לקול דקיק בטלפון פעם בשבוע.

      "אי אפשר להתקשר כל יום," אמרה אימא, "זאת שיחה מחוץ לעיר, שיחה יקרה. גם ההורים של ורדית לא מרשים לה." אפשר פעם בשבוע בשבת בערב, פעם מיכל תתקשר ופעם ורדית, כך סיכמו ביניהן האימהות. הן ישבו בסלון הבית של ורדית כי אצלם כבר לא היה סלון, היו רק קרטונים. הן לא היו חברות, האימהות, ואף פעם לא ישבו ביחד חוץ מבפעם הזאת, כשאימא של מיכל באה לקחת אותה בפעם האחרונה, ואימא של ורדית הזמינה אותה לעלות רגע, לחשוב ביחד על מה קורה עם הילדות עכשיו כשהם עוברים. אימא של ורדית הייתה מסוג האימהות שחושבות על דברים כאלו.

      "מה? רק פעם בשבוע אני אדבר עם מיכל, אימא?" פתחה ורדית עיניים זוהרות.

      "כן, ורדיתי, זה בינעירוני," אמרה אימא של ורדית.

      הילדות הסתכלו זו בפניה של זו. אף אחת מהן לא הבינה את המילה "בינעירוני".

      ורדית דמעה, "אבל אפשר להישאר חברות הכי טובות גם בבינעירוני, אימא?"

      "אפשר, אם מתאמצים מאוד," אמרה אימא של ורדית.

      עכשיו גם מיכל דמעה. להתאמץ היא ידעה בחשבון ובהתעמלות, אבל לא בחברות ולא בבינעירוני.

      "את באה?" נשמע שוב הקול הכעוס מבחוץ, "אני הולכת אם את לא באה."

      מיכל הורידה את המים אף על פי שלא עשתה כלום. היא ידעה שצריך לחזור לחזור לחזור לאולם הספורט, אחרת כולם בכיתה החדשה הזאת יחשבו שהיא מוזרה.

      הילדה החדשה עמדה בפתח השירותים שנייה אחת, ואז יצאה ופתחה את ברז המים. היא לא דיברה עם רחלי. היא שטפה ידיים ופנים והסתכלה על עצמה בראי כאילו היא אפילו לא יודעת שרחלי שם. אחר כך יצאה מהשירותים בלי לומר מילה. רחלי רצה אחריה. הילדה החדשה הלכה מהר לכיוון אולם הספורט כאילו היא לא צריכה את רחלי שתביא אותה, כאילו ממילא הייתה חוזרת בעצמה, כאילו היא לא צריכה את רחלי בכלל.

      אבל לפני פתח האולם היא נעצרה.

      "העיניים שלי אדומות?"

      "קצת."

      הילדה החדשה שתקה והחליקה בידיה את מכנסי המגבת.

      "הם לא יצחקו עלייך יותר. תקווה כבר צעקה עליהם."

      מיכל שתקה והציצה לכיוון אולם ההתעמלות.

      "אין לך חשק להיכנס?" אמרה פתאום רחלי.

      הילדה החדשה שתקה.

      "רוצה שנלך לשבת בגלגלים?" רחלי לא ידעה למה אמרה את זה. אולי כי ידעה מה תקווה תגיד ברגע שתיכנס יחד עם הילדה החדשה לאולם: "כולם תיקחו דוגמה מרחלי, איך היא עוזרת לחדשים."

      "גלגלים?"

      הגלגלים היו חצאי צמיגים ישנים תקועים באדמה שהקיפו את גינת החקלאות כמו גדר. הילדות מכיתה ו' היו יושבות שם בהפסקות ומרכלות. המקובלות יותר היו יושבות על הצמיגים והמקובלות פחות על האדמה לרגליהן. עכשיו לא היה שם אף אחד.

      "באמצע השיעור?"

      איזה מין בית ספר משונה זה שבו ילדה שנראית רגילה, לא מופרעת או משהו, יכולה לחשוב על רעיון כזה.

      "אני אגיד לתקווה שאת לא מרגישה טוב ושאני לוקחת אותך לאחות." אף פעם בחיים שלה רחלי לא עשתה דבר כזה, לשקר למורה, ללכת לשבת בגלגלים באמצע שיעור. הרי איזו מורה שיש לה שיעור חופשי יכולה לראות אותן בקלות ולשלוח אותן למזכירות. אבל המבט המתפעל של הילדה החדשה נסך בה אומץ בלתי מוכר, וחוץ מזה, אולי ככה הם ילמדו לקח ולא ישימו אותה יותר ליד כל החדשות.

      "בסדר," אמרה מיכל, ובפעם הראשונה באותו יום משהו גרם לה לחייך בבית הספר הזה.

      רחלי נכנסה לאולם ההתעמלות. תקווה יכלה להגיד שילדה אחרת תיקח את החדשה לאחות כי רחלי כבר הפסידה חצי שיעור, או שהחדשה תבוא קודם אליה ותספר לה מה כואב לה, ואז רחלי לא הייתה יודעת מה לעשות, אבל תקווה כבר הייתה שקועה כל כולה במשחק הכדורסל של הבנים ובקושי שמה לב לרחלי שלחשה שהילדה החדשה לא מרגישה טוב ושהיא חושבת שצריך לקחת אותה לאחות.

      "דברי בקול רם, רחל, אני לא שומעת אותך," אמרה תקווה והמשיכה לעקוב בעיניה אחרי קובי שזרק את הכדור לסל, "יופי, קובי!"

      "אני לוקחת את הילדה החדשה לאחות."

      "מה יש לה?"

      "היא לא מרגישה טוב."

      תקווה נאנחה. ממילא היא הרשתה לבנות לשבת בצד ולצפות במשחק של הבנים, כי לא היה לה חשק לשלוח אותן החוצה שישחקו מחניים, ולרוץ כל השעה בין המגרש לאולם. "טוב, קחי אותה," אמרה תקווה, ואפילו לא הוסיפה "ואחר כך תחזרי לשיעור". רחלי יכולה להגיד אחר כך, אם ישאלו, שהיא נשארה עם הילדה החדשה אצל האחות לעודד אותה.

      הגלגלים היו חמימים מהשמש, וחומם ליטף את פנימיות גופן של רחלי ושל הילדה החדשה מלמטה למעלה. עכשיו כשהן ישבו זו מול זו, כל אחת חובקת צמיג שחור וחם בין רגליה, רחלי חשה בפעם הראשונה את חומרת המעשה. על הרצפה הקרה של אולם הספורט יושבות עכשיו כל הילדות האחרות, סופרות סלים ומריעות לפי הקצב, "קובי, קובי, קובי," ואילו היא והילדה החדשה שאינה אפילו חברתה הטובה גונבות את אור השמש ואת המקום השמור לילדות הגדולות.

      מעולם לא עשתה דבר כזה. מעולם לא חשבה אפילו לעשות דבר כזה. רחלי הסתכלה בעיניה השחורות של הילדה החדשה שכבר לא היו אדומות בכלל, ושאלה את עצמה אם העיניים האלו הפכו אותה לרחלי אחרת, רחלי שלעולם לא תופקד עוד על קבלת הפנים לילדות החדשות, רחלי שמרחיקים ממנה ילדות חדשות כמו מאש.

      אם מישהו יגלה אותן כאן הוא יכול אפילו לקרוא להורים שלה לבוא לקחת אותה, חשבה מיכל. בשום בית ספר לא מרשים לילדות להתחמק ללא עונש מדבר כזה, היא הייתה בטוחה בזה. היא דמיינה את אימא ואבא מגיעים ביחד לשער בית הספר, ועל ידו מחכות להן המורה תקווה והיא.

      "אנחנו לא רוצים את מיכל בבית הספר שלנו," אומרת המורה תקווה, "אנחנו לא רוצים ילדות שעושות דברים כאלה פה." לא תהיה ברירה, יחזירו אותה לבית ספר "אביבים" ולוורדית. השערות שלה מתחממות בשמש והיא מרגישה כאילו הן נשרפות. לא, זה לא יקרה. הם לא יחזירו אותה אף פעם.

      "את עצובה שעברת בית ספר?" רחלי לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר לשאול את הילדה החדשה.

      "עצובה," המילה נראית קטנה מדי. מיכל שותקת שתיקה ארוכה. "לא רציתי לעבור," היא אומרת.

      "ואמרת להורים שלך את זה, והם לא הסכימו?"

      מיכל מנסה להיזכר. עכשיו כשהיא חושבת על זה, נדמה לה שמעולם לא אמרה להם. עד עכשיו בכלל לא עלה בדעתה שאפשר. כאב מטריד של חרטה עולה מן הגלגל החם כלפי למעלה. למה לא אמרה להם? היא יכלה להגיד להם. אולי הם לא ידעו שהיא לא רוצה לעבור. אבל היא מנסה להיזכר בכל הדברים שקרו מאז שאימא ואבא החליטו, הדיבורים, הטלפונים, הביקורים בדירות עם האנשים הזרים, הקרטונים, סרטי ההדבקה, האנשים המזיעים העולים ויורדים במדרגות במהירות, הרצפה, הקירות, התקרה של הדירה הריקה.
      היא לא מצליחה לחשוב על אף רגע שבו יכלה להגיד שהיא לא רוצה.

      "אל תבכי." רחלי מעולם לא עברה דירה, היא אפילו לא יכולה לדמיין את זה. זה נראה לה כמו אחד מהאסונות שקורים במקומות רחוקים ומספרים עליהם בשיעור אקטואליה. "בטח יש לכם עכשיו דירה טובה יותר."

      "גדולה יותר," מיכל אומרת, "עם עוד חדר לתינוק." אבל באמת אין לה חשק לבכות יותר, דווקא כשבפעם הראשונה היום היא מרגישה נעים.

      יותר הן לא דיברו. רחלי הרגישה את הבד הדק מתחמם מהצמיג, ושמה את כפות הידיים שלה על הגלגל בין ירכיה כדי לדעת כמה הוא חם. הוא חם, לוהט. אחרי כמה שניות היא הרימה את כפות ידיה ונשפה עליהן. הגלגל שורף ומאדים את הידיים החשופות, אבל בכל זאת היא הניחה אותן עליו שוב. הפעם זה כואב יותר אבל גם קל יותר באופן משונה.

      בפעם הזאת מיכל חיקתה אותה, כאילו הייתה מראה, ורק כשרחלי הרשתה לעצמה למשוך את כפות ידיה בחזרה, גם מיכל הרשתה לעצמה. אחר כך הן הניחו והסירו את הידיים הכואבות שוב ושוב. כל פעם הן הצליחו קצת יותר. הן לא התחרו זו בזו. התנועות שלהן היו מתואמות וכוח הסבל המשותף נשא אותן רחוק יותר מכפי שיכול היה לשאת כוחה של כל אחת בנפרד. רחלי חייכה אל מיכל כשהיא משכה עוד כמה שניות סופיות אחרי הכאב. מיכל חייכה אל רחלי בחזרה ומשכה עוד. זה בוער. תכף העור שלהן יתקלף. בסוף הן נכנעו ביחד, כניעה סופית. גם שנים אחר כך, כשכפיות הטובה של הפסיכית הזאת כמעט הוציאה את רחלי מדעתה, היא לא שכחה איך התחיל הסיפור שלהן, בכוויות.

      אף אחד לא תפס אותן, ואף אחד לעולם לא י?דע, אלא אם כן תקווה תשאל את האחות, והיא לא תשאל. אבל בכל זאת לא כדאי שכולם י?צאו עכשיו להפסקה וי?ראו אותן שם עם כל השמש שכבר גנבו.

      "כדאי שניכנס פנימה, כדי שלא יראו אותנו הילדים שיוצאים להפסקה."

      "אבל לאן נלך, לכיתה?"

      רחלי חשבה רגע. "בואי נלך לשירותים ונתחבא שם עד הצלצול. ואם מישהו ישאל אותך, תגידי שהאחות הכינה לך תה, ושעכשיו את מרגישה כבר יותר טוב."

      הן רצו במסדרון. הן רצו ביחד, זו לצד זו, באותו קצב, עד שהגיעו אל דלת חדר השירותים שבו הסתתרה קודם מיכל, ורחלי תפסה בידה ומשכה אותה, "הנה, זה כאן, מיכל." הן מצאו את עצמן יד ביד בתוך השירותים, מול המראה המנומרת בכתמים לבנים. הנשימה שלהן הייתה קצרה. הן התנשמו וצחקו. התקפת צחוק כפולה טלטלה אותן.

      "איך פחדתי שמישהו יראה אותנו," רחלי התאמצה לדבר מתוך צחוק.
      מיכל פתחה שוב את ברז המים ושטפה שוב פנים וידיים.

      "אוף, אני אדומה."

      "גם אני."

      שתיהן קיררו את הידיים המשולהבות והרטיבו את השערות שהתלהטו בשמש.

      בדיוק כשמיכל שאלה "מתי הצלצול?" הוא החריד את שתיהן, ומיד אחריו התפרצה חבורה של ילדות קטנות מכיתה ב' אל השירותים, לשטוף ידיים מגואלות בגואש משיעור אמנות. הן הופרדו זו מזו על ידי הילדות הנדחפות אל הכיורים, רחלי נדחקה אל דלת היציאה ומיכל אל הקיר האחורי.

      הילדות הקטנות המשיכו להיכנס ודחפו את רחלי שחסמה להן את הדרך. אין ברירה אלא לצאת החוצה.

      "מיכל," היא קראה, אבל מיכל לא שמעה אותה בגלל צפצופי הילדות. במסדרון הצפוף היא נצמדה לקיר הסמוך לדלת השירותים. עכשיו הזמן להחליט, כי עכשיו היא עוד יכולה ללכת לחצר ולחפש את הבנות האחרות, וכשמיכל תצא מן השירותים היא תבין שכל מה שקרה בזמן שיעור ההתעמלות, בשמש, בגלגלים, בשירותים, הכול מבוטל כאילו לא קרה, ולא אומר שעכשיו רחלי חברה שלה. אבל רחלי לא הלכה. היא רצתה להישאר, ולא מפני שהיא דמיינה את פניה המאוכזבות של מיכל, אלא מפני שמעולם לא ידעה כמה נעים להיות גנבת שמש חסרת נשימה.

      הבנות שיחקו תופסת עכברים בחצר הקטנה, וצירפו את מיכל ורחלי ללא מחאה וללא שאלה, כאילו כלום, כאילו לא קרה כלום. רחלי נתפסה מיד, כמו תמיד, והיא נעמדה ברגליים פשוקות וחיכתה שיצילו אותה. מיכל נתפסה רגע אחר כך והתפשקה גם היא. ממקום כלאן הן הציצו זו בזו. אף אחת לא הצילה אותן, אבל לרחלי לא היה אכפת כל כך. המשחק נראה לה מגוחך ומשעמם לפתע, והבנות האחרות עלובות בצחקוקיהן ובצריחותיהן הצווחניות.

      מיכל נזכרה במילים שאמרה אימא בבוקר, "אל תדאגי, מיכלי, יהיו לך הרבה חברות חדשות." הרבה. מיכל לא רצתה הרבה. הרבה זה כמו כלום. מיכל רצתה אחת. את ורדית. היא לא אמרה את זה לאימא. היא התבוננה ברחלי, שמבט משועמם ולעגני נסוך על פניה וקצוות של שיער השתחררו מהקוקו שלה, כנראה בעקבות הריצה וההידחפות בשירותים, והצליפו על פניה ברוח. היא לא ידעה אם תוכל להחליף את ורדית זוהרת העיניים, התלמידה המצטיינת, אהובת כולם, בילדה הזאת, שככל הנראה, אף על פי שהיא לא נראית ככה, היא מסוג הילדות שהן כמו הבנים, פרועה, אמיצה, אחרת איך זה שמשכה אותה אחריה להתאדם בחום בלי רשות. מיכל הסתכלה מסביב בבנות האחרות. אף אחת לא הייתה זוהרת ומבריקה ויפהפייה כמו ורדית. כולן צרחו בבהלה כאשר כמעט נתפסו, ו"תצילי אותי, תצילי אותי," אחר כך.

      רק רחלי שתקה, ברגליים פשוקות וידיים פרושות, כאילו לא אכפת לה אם יצילו אותה או לא.

      מיכל ידעה שאחת כמו ורדית היא לא תוכל למצוא פה. אבל רחלי היא הלה?פך של ורדית ואולי להפך זה אפילו יותר טוב מכמו.

      אוריאן זכאי, "השלם את החסר", 279 עמ' // כתר