רובין הוציאה השנה שלושה אלבומים תחת השם "Body Talk". השניים הראשונים הם מיני אלבומים שהכילו שירי פופ עילאיים והשלישי, שיצא עכשיו, מכיל שירים מהחלקים הראשונים וגם כמה שירים חדשים.
רובין שיחקה אותה. היא מחזיקה באמתחתה לפחות חמישה משירי הפופ הטובים ביותר שיצאו השנה, ביניהם "None Of Dem" עם רויקסופ, "Indestructible" ו-"Dancing On My Own", שמתמודד חזק על תואר שיר השנה. היא קולית, באופן מעורר קנאה. היא חברה של כל האנשים הנכונים, מדיפלו ועד לסנופ דוג. הפופ שלה הוא פופ מצעדים ורדיו, קליט ומיידי, ועדיין הוא איכותי בהרבה מהפופ שבדרך כלל מצליח במצעדים. רובין היא הדבר האמיתי: אנרגטית, אינטליגנטית ולא מתחנפת.
לכן לא לגמרי ברור למה רובין לקחה אלבום אחד מעולה ועשתה ממנו שני אלבומים קטנים ואוסף בסט אוף. אמנם כך יצא שהיא נשארה בתמונה חצי שנה ויותר, אבל האמת היא ש "Body Talk Part 3", האחרון שבסדרה, כבר סובל מחשיפת יתר. לקראת צאתו של הראשון רובין אמרה בראיון שההחלטה לחלק את האלבום נבעה מהניסיון לחלק את העבודה באופן מאתגר ולתת מקום לכל השירים הראויים, כנראה מתוך ההבנה שבעולם עם כל כך הרבה מידע ומוזיקה זמינה, אין טעם לתווך בין המאזין למוזיקה. אבל במקביל רובין אמרה שהחלוקה היא לא באמת קונספט, היא רק רעיון; שאין היררכיה ברורה בין האלבומים; ושלמעשה הם נוסעים על סרט נע מה שמוכן ראשון, יוצא ראשון.
בניגוד לקניה ווסט, שבחר באסטרטגיה אמיצה וברורה ושיחרר מדי שבוע שיר חדש בחינם, מתוך תקווה (שהתממשה) שהמעריצים יגמלו לו כשהאלבום ייצא, רובין פשוט אספה שירים באופן רנדומלי ואיגדה אותם לאלבומים קטנים. האלבום במתכונתו המסורתית אולי נצרך היום בפורמט אחר, אבל קונספטואלית הוא עדיין מנצח. ובסופו של דבר, רובין היתה יכולה להפיק יותר באזז מאלבום אחד מעולה שסביר להניח שהיה זוכה בקלות בטייטל "אלבום הפופ של השנה" מאשר מרעיון לא גמור שפיזר את העבודה שלה.
ולמרות זאת, רובין מדלגת בקלילות מעל המכשול הזה, כי השירים בכל החלקים של "Body Talk" הם כל כך מעולים, שזה ממש לא משנה באיזה תדירות קיבלנו אותם. שיר טוב מנצח הכל, ו ב-2010 רובין ניצחה וניצחה וניצחה.
הנעים של הסיקסטיז
ואם רובין מתמחה בלזקק מיליון ז'אנרים עדכניים למרקחת אחת של פופ מעולה, הרי שדאפי מתמחה בהיפך: בעולם הפופ העכשווי (במיוחד עכשיו כשאיימי וויינהאוס יצאה מהמשחק) היא אחראית על מדור הנוסטלגיה. היא עשתה את זה באופן מושלם עם "Rockferry", אלבום הבכורה הנהדר שלה שהניב את "Mercy", אחד השירים הטובים של השנים האחרונות, והיא ממשיכה לעשות כבוד לרגעי הקסם של הסיקסטיז באלבומה השני "Endlessly".
בד בבד עם פרידה ממנהליה, התחברה דאפי באלבומה החדש לצוות חדש של כתיבה והפקה. כותב השירים הוותיק אלברט המונד פרש חסותו על האלבום ושמר על רוח האולדיז. במקביל צוותו לה סטיוארט פרייס, ששמר על העדכניות, וקווסטלאב מהרוטס, שדאג שהפאנקיות לא תלך לאיבוד.
עוד בוואלה!
דאפי מתמחה ברומנטיקה מהסוג ששומעים מבלי להתבייש: הבלדות שלה הן לא בלדות אייטיז גדולות מהחיים ודרמטיות, עם שיאים והתרסקות. הן רגועות ועורגות, מונוטוניות כמעט. דאפי יודעת שלא צריך להיות היסטרית כדי לרגש, צריך רק לפרוט על הנימים הנכונים, וב-"Endlessly" היא נשמעת מיומנת מאוד בפריטה הזו. זה לא אלבום שמציע בשורה גדולה ונכון שיש בדאפי ובקולה הסדוק-מתוק משהו בורגני ואפילו זקן אחרי הכל, כותב השירים שלה הוא איש שכבר חצה את השישים. אבל בגלל שאין בה ציניות ואין פה הפוך על הפוך, ואלה לא סימפולים נדושים או התחכמויות מרגיזות על פופ של פעם, אלא פשוט אסופה של שירים יפים עם קידה עמוקה ומלאת כבוד לשורשי הפופ הנשי, אז זה מצליח לא לשעמם ולא להרגיז. רק להנעים.