בית התקליט עם איזובל קמפבל

"לארתור ראסל יש קול ייחודי, אפל, עגום, חמור סבר ולא יציב. זה הולם היטב את שיריו הרגשיים והמלנכוליים, את כתיבת השירים הייחודית שלו, את העצבות המוזרה".

"מקהלת הנשים, ולעתים הגברים, מחוספסת באופן מכוון, אבל כל קול בה מצלצל כמו פעמון – נקי ואמיתי. זה מוסיף תחושה אורבנית. זה כועס עד כדי כך שזה מתריס: אנשים מביאים אותה ב-Fאנק עם "סופה" של התנועה לזכויות האזרח. זה אלבום עשיר ומיוחד".

"אלבום נבון ומלא רגשות מלהקה יפהפייה שנשמעת כמו להקה קלאסית של אמצע שנות השמונים, רק בלי הטכנולוגיה הקיטשית של התקופה".

"הגיטרות האלה והו - הויולה הזו, הם חודרים לך לדם במובן המילולי של המילה. יש באלבום הזה קפיצות גדולות משיר לשיר, אבל כל השירים מחוברים יחדיו באסתטיקה של דקדנטיות ושל סטייה - עולם שמאוכלס בסמטאות אפלוליות מלאות מחטים משומשות, בתי זונות, אורגיות ארוטיות, סכיוזפרנים בודדים".

"מבחינתי, האיחוד של הלהקה האוסטרלית הזו היה מהחדשות המוזיקליות הטובות של העשור האחרון. הגו-ביטווינז הם אחת מלהקות הפופ הטובות והמשכילות של שנות השמונים. הם עשו מוזיקה אלגנטית ממילים עם איכות של סיפור קצר, ועם יכולת טובה לתפוס דרמה וכיף".

"מילים לא יכולות להכיל את האהבה שלי לקול שלה. זה אולי האלבום החלק ביותר בכל הזמנים (עם כמה קצוות מחודדים ביותר). באלבום הזה קוסטה הוסיפה לראשונה חום אורבני לנשמה החמה גם כך שלה".

"לא פחות מיצירת מופת בת זמננו".

"תמיד אהבתי את אלבומים שבהם שיר אחד זורם לאחר וביחד הם יוצרים סוויטה של שירים, והאלבום הזה חביב עליי במיוחד. החלק שדורש כישרון זה יצירת מעבר חלק בין העדין למחוספס – ומה שיש באלבום הזה באמת נע בין שני הקצוות האלה, ועושה זאת בצורה יפהפייה למדי".

"לא משנה אם הם מערסלים את הגידופים שלהם במתיקות של מקהלת נערים או שוזרים את המלודיות השקטות בחומצה גופרתית - החתרנות שלהם שבתה את לבי. ניסיונות הדיכוי לא החלישו את הליריות שלהם".

"האלבום הזה הוא ק-ל-א-ס-י. המסע הראשון לעולם המוזרויות הנפלא של קפטן ביפהארט. פסעו בדרך הלבנים הצהובות, שבה כל שיר ושיר לוקח אותך לטריפ פחות צפוי מקודמו. זו יותר מסתם מוזיקה – זו חוויה".