פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אורות בוהקים: על ההופעה של אינטרפול בלונדון

      עינב שיף יצא לראות הופעה של אינטרפול בלונדון כדי לבדוק מה יקרה אם הלהקה האהובה עליו תאכזב אותו. במקום זאת הוא חזה בהתגשמות חלומותיו

      אהבה אינסופית, כזו שכל ביטוי מילולי צר מלהכיל את טווח הרגשות הטמון במונח נפיץ שכמותה, היא עניין מסוכן בכל אלמנט, מגברים ונשים ועד להקות. יש המון רומנטיקה בדברים שאתה מוכן למות בשבילם, אבל בסוף זה דבר מחורבן למדי למות בעבור משהו שהוא לא המשפחה שלך. מדינה, למשל, וגם מוזיקה.

      גם אם מדובר בהרבה פחות ממוות, אהבה אינסופית היא הדרך הבטוחה לאכזבה מאנשים שאתה לא מכיר. בהקשר זה, אין אנשים מאכזבים כמו מוזיקאים, בראש ובראשונה כאלה שאתה חושב שהם הדבר הכי טוב שקרה לאנושות מאז המצאת הלחם הפרוס. ואכן, כמה נשמות טובות טרחו לספר שאינטרפול, מהלהקות הללו שעדיף ללכת בהתנחלות תפוח עם חולצה של "די לכיבוש" מאשר להתעסק עם המעריצים שלה, הם להקת לייב בינונית, סטאטית, אפאתית, כזו שהמפגש עם קהל חי מקלף את שכבות האינטליגנציה המרובות שמרפדות את שיריה.

      קשה להתגונן מול טענות כאלו, כיוון שהן נשמעו הגיוניות לגמרי: למרות העומק והעושר המוזיקלי של אינטרפול באלבומה האחרון, קשה לצפות מלהקה שחרטה על דגלה שירים אפורים ומסובכים על חולשות אנושיות במילים גבוהות להפוך פתאום לחיית במות, בטח לא כזו שתצליח להאפיל על תצוגת התכלית של ארקייד פייר לפני פחות משבוע.

      אינטרפול (GettyImages , Marc Broussely)
      כל שיא מגיע בדיוק בתזמון המושלם. אינטרפול בהופעה

      ברכבת שבדרך לבריקסטון אקדמי, האולם שבו הופיעה הלהקה אמש (שני) בערב השני מתוך שלושה רצופים (כולם סולד אאוט), רף הציפיות כבר התחיל לדאות כלפי מטה. האמת שזה אפילו הרגיש בסדר: אחרי הכל, אתה קם ונופל עם הלהקה ששינתה לך את החיים, כמו שאחרים שאהבת נשארו איתך אחרי שאכזבת אותם. ובכלל, מעניין לבחון את הישרדות האהבה ללהקה מבריקה וענקית שאכזבה בלייב, לבדוק אם הטעם המר שנותר ממפגש שתוכנן חודשים מראש ונחצו כמה עשרות אלפי קילומטרים עבורו פוגעת בשלם הגדול והיפה הזה שנקרא הערצה.

      אלא שהמבחן הזה מעולם לא הגיע. יש משהו מדהים בתחושה הזו, של ההתנגשות, שלא לומר הפיצוץ, בין כל החלומות הכי ורודים שלך על רוקנרול לבין המציאות: פיזית, זו תחושת חום שמתפשטת ככל שההופעה מתקדמת, חום שמלווה בדקירות עם כל שיא שאתה מכיר בעל פה ומגיע בדיוק בתזמון המושלם.

      ריף הפתיחה של "Success", שהתחיל את ההופעה, היה כזה, כמו גם השיר שבא אחריו, "C'mere" מהאלבום השני, שבעקבותיו הקהל בשורות הראשונות עלה אחד על השני אף שמדובר בפחות מלהיט זניח ברפרטואר של הלהקה. על הבמה, החושך המוחלט שאליו עלתה אינטרפול התחיל להתפזר והפנים שלהם נגלו – פול בנקס, שנראה כמו שילוב בין יו גרנט לדיוויד בואי, חייך בממזריות. "ציפיות נמוכות"?, הוא בטח אמר לעצמו, "אני המצאתי אותן".

      אינטרפול (GettyImages , Marc Broussely)
      אנשים לא זכרו מאיפה הם הגיעו להופעה הזו, וגם לא היה להם מושג לאן הם ימשיכו ממנה. אינטרפול בהופעה

      אין זמן להתאושש: בום! "Leif Erickson" , עם השורה שמגדירה את האהבה לאינטרפול ("זה כמו ללמוד שפה חדשה, אם לא מחשיבים את החלקים הבודדים האלו, זה היה יכול להיות זמן טוב"). ואז זה שוב התיכון ו-"Turn on The Bright Lights" בדיסקמן וכולם יכולים למות. בום! "Slow Hands" מטריף את הקהל. בום! "Summer Well" מהאלבום האחרון בשרי ואינטנסיבי. בום! "Rest My Chemistry", המנון הקוקאין של בנקס, מוציא מהאנשים דמעות במכות. בום! "Say Hello to The Angels" בגרסה נוצצת ומעיפה. בום! "NYC" יוצא מניו יורק ונוחת בגרון. בום! שירים לא צפויים כמו "The New" ו-"Not Even Jail" מצליחים לרענן בין שירי האלבום החדש לשירים שהקהל ממילא דורש, כמו "Evil" שהגיע בהדרן.

      ככה, פיצוץ אחרי פיצוץ, רגע אחרי רגע ובנקס מחייך וצורח, צורח ומחייך, וחמשת אלפים צליינים אחריו. כשהגיע "Obstacle 1", כובש, מבריק ויפה כמו ביום שיצא לפני שמונה שנים והפך את אינטרפול לדבר הגדול הבא, היה בלתי אפשרי להרגיש את הרגליים. כמו בחלום, אנשים לא זכרו מאיפה הם הגיעו להופעה הזו. גם לא היה להם מושג לאן הם ימשיכו ממנה.

      כל הזמן הזה, סם פוגרינו מתופף עם תשע ידיים, והרוח החיה של ההרכב בהופעה, הגיטריסט דניאל קסלר, מנגן בתלת מימד, כאילו שצריך משקפיים מיוחדות כדי להבין איך לעזאזל הוא מצליח לרוץ על הבמה ולנגן כל כך הרבה רבדים בבת אחת. שכירי החרב של הלהקה לטור הזה, הבסיסט דיוויד פאחו (שניגן בסלינט, אחת הלהקות שהשפיעו יותר מכל על אינטרפול) והקלידן ברנדון קרטיס משלימים את הצליל האינטנסיבי והמדויק של אינטרפול בהופעה, זה שמצליח לשמור על הארכיטקטורה הבסיסית של גרסאות האולפן וגם להמציא להן זנבות חדשים ומרתקים, כמו שהגרסה ל-"Lights" מהאלבום האחרון הדגימה.

      אינטרפול (GettyImages , Marc Broussely)
      כמו מספרת לחיבורים. פול בנקס ואינטרפול בהופעה

      אבל עם הכבוד הרב לאלו, הסיפור של אינטרפול הוא קודם כל הסיפור של פול בנקס. כשהקסם האישי חולק לאנושות, אבא של בנקס בטח החזיק בכיס תמונות של אלוהים מתעסק עם קטינים ושלף אותן בדיוק ברגע הנכון. הפעם, בניגוד לתמונות וקטעי וידאו מטורים קודמים, בנקס גם נראה ונשמע רעב כמו אדם שלפני חמש דקות הסבירו לו מה זה אוכל: הוא תקף את השירים, לא בלע מילה אחת מהאלפים שיש בשירים של אינטרפול, צחק, עצם עיניים, צרח, ניגן מצוין תפקידים משמעותיים שאפשרו לקסלר להפגין וירטואוזיות, וגם הראה שהוא זמר באמת חד-פעמי עם ביצוע ל-"The Lighthouse" והשאלה המדהדת שלו, "אז מה יש לגלים לומר עכשיו?".

      בסוף, כשהגיע "PDA", השיר הטוב ביותר של אינטרפול שלא היה מתאים ממנו לסגור את העסק במספרת לחיבורים, ניסיתי לחשוב מה באמת יש לגלים להגיד, כלומר מה אני באמת מרגיש כלפי האיש הזה והחבורה שלו בשמונה השנים שעברו בין הפעם הראשונה ששמעתי אותם ועד הפגישה הזו. התשובה היתה אהבה אינסופית ללהקה שאני מוכן למות למענה.