פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טוב כמה שרע לי: על הסרט "עוד שנה" של מייק לי

      החיים בזבל או לא? הדרך המפעימה שבה עונה על כך מייק לי בסרטו "עוד שנה" מוכיחה שגם אם הוא מחרים אותנו, אסור להחרים אותו בחזרה. אבנר שביט מחדש את המנדט

      כמעט לכל אחד מאיתנו יש חבר שאנחנו יכולים לומר עליו כי "החיים לא חייכו אליו" – מין מסכן תמידי שכזה, שתמיד גם בא להתבכיין אצלנו ותמיד גם מקבל מאיתנו תמיכה. אנחנו נותנים לו את הכתף החמה מתוך חברות אמיתית, אבל גם מתוך רחמים כלפיו והאמת שגם מפני שאנו נהנים מרגשי הנחיתות שלו – הם גורמים לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. יש מבחינתנו משהו יציב מאוד בחוסר היציבות של החבר המסכן שלנו, ולכן הפרה רוצה להיניק לא פחות מכפי שהעגל רוצה לינוק. הבעיה היחידה היא שבאופן בלתי נמנע, בשלב מסוים מתחילה המועקה של העגל הזה להעיק גם עלינו.

      זו לא תופעה שנעים כל כך לדבר עליה, אבל כמעט כולנו חווים אותה, וכיוון שהסרטים של מייק לי תמיד מדברים על הדברים הלא נעימים האלה שקורים לכולנו, זה רק טבעי כי סרטו החדש, "עוד שנה", יהיה זה שידון בנושא. כדי לעשות זאת, מתלווה הקולנוען הבריטי במהלך שנה אחת לזוג בריטים מזדקן, טום (ג'ים ברודבנט) וג'רי (רות שיין), ופוקד אותם ארבע פעמים במהלכה – פעם אחת לכל עונה. בכל אחת מן הפעמים הללו, מתראה הזוג עם קרוביו ומכריו, ובראשם כמובן החברה המסכנה שלהם – מרי, בגילומה של לזלי מנוויל, שאמורה כמעט בוודאות לקבל מועמדות לאוסקר על משחקה.

      מתוך הסרט "עוד שנה" (imdb)
      סבלנו אותה עוד יום ועוד יום, ועוד שנה ועוד שנה, אבל כמה אפשר? מנוויל עם דמויותיהם של טום וג'ו, מתוך "עוד שנה"

      טום וג'רי הם מסוג הדמויות שחייהן כה נעדרים דרמה וקונפליקט עד שלא יוכלו אפילו להחזיק סרטון פרסומת על כתפיהן. השניים לוקחים הכל בקלות, וממילא כמעט לא קורה להם כלום. הם חד-ממדיים וחייהם מתנהלים בשגרתיות. אין להם שאיפות וגם אין להם אכזבות. הם אפורים, שקטים ואיתנים בדיוק כמו הבית שהם גרים בו, ובדיוק בגלל זה מעונם הופך אתר עלייה לרגל למרי, שמגיעה אליו עם ובלי הזמנה. מרי מתגלה כהפך המוחלט מהשניים – הם סמל לזוגיות ארוכת טווח, היא איבדה כל גבר שהיה לה; הניסוחים שלהם מסמלים את הקורקטיות הבריטית במיטבה, והיא מפטפטת כמו צרפתייה; אצלם כל דבר הוא סערה בכוס תה, ואצלה אפילו פעולה פשוטה כמו מציאת חנייה הופכת לטרגדיה. טום וג'רי הם מסוג האנשים שהיית רוצה שיהיו השכנים שלך, אבל מרי, שהחיים אכן לא חייכו אליה, היא אשה כזאת שבצעירותה אומרים עליה שלא ייצא ממנה שום דבר טוב, בהמשך הדרך קוראים לה יכנע, בזקנתה מכנים אותה קשישה אומללה ובמותה משווים אותה לאלינור ריגבי.

      לכל אחד מאיתנו יהיה בשלב מסוים חברה כמו מרי, וגם לגיבורי "עוד שנה" יש שכמותה. טום וג'רי אימצו אותה לחיקם כחברתם המסכנה מכל הסיבות שכבר ציינו לעיל, וארבעת המפגשים העוקבים ביניהם משמשים את לי כדי לתאר כיצד כפי שקורה תמיד, גם במקרה זה מתפרקים יסודות הנאמנות, הרצון הטוב והאינטרסנטיות שעליהם בנוי הקשר, ומרי מצליחה להמאיס את עצמה על האנשים האחרים בסביבתם של טום וג'רי ובסופו של דבר גם להימאס עליהם. להוציא את השניים משלוותם זו משימה קשה בסדר הגודל של להצחיק את השומר בארמון הבקינגהם, אבל באותו רגע נדיר שבו גם הזוג השלו נתקל בצער ובמצוקה, מה שהיה חינני בנוירוטיות של מרי כבר הופך בשבילם לבלתי נסבל, והם אומרים את מה שכולנו אומרים בשלב מסוים – סבלנו אותה עוד יום ועוד יום, ועוד שנה ועוד שנה, אבל כמה אפשר?

      מתוך הסרט עוד שנה (יח"צ)
      "לשתות יותר, לחשוב פחות". דמותו של קן, מתוך "עוד שנה"

      כיוון שלי מתאר את התהליך הזה דרך ארבע אפיזודות, מפתה להגיד ש"עוד שנה" הוא מסוג הסרטים האלה שאולי יש בהם אווירה וסיטואציות ודיאלוגים והכל טוב ויפה, אבל בכל זאת אין בהם סיפור. ובכן, ועוד איך שיש כאן סיפור - "עוד שנה" הוא לא פחות מאשר סיפור על גוויעתה של חברות וגם סיפור על דעיכתו של אדם, ובגלל שכמיטב המסורת דואג הקולנוען הוותיק למקם את שני הסיפורים האלה בקונטקסט תרבותי-פוליטי, זהו אף סיפור על השקיעה המתחדשת לנוכח המשבר הכלכלי של המעמד הבינוני-נמוך הבריטי וסיפור על מוחן של ערי שדה שלמות במדינה.

      את הסיפור הזה בונה לי במלאכת מחשבת, והוא עושה זאת בקפידה וברוחב-יריעה שהיו מפארים את מיטב הסופרים. עבודת האמן של התסריטאי והבמאי מתבטאת הן באמצעים המהותיים ביותר שדרכם הוא מוציא לפועל את הסרט והן בניואנסים הדקים שדרכם הוא מוסיף לו כמויות כה נדירות של תבונה ושל רגש.

      במישור הראשון, מרשים במיוחד כיצד כל אחת מן הדמויות בסרט חושפת חולשה אחרת של מרי, ובכך מוכיחה כי גם אם החיים לא חייכו אל המסכנה מלכתחילה, מה שקורה לה הוא גם באשמתה המלאה. טום וג'רי מראים עד כמה מרי תלותית; קן, חברם משכבר הימים של הזוג, שהוא אומלל כמו מרי אבל בניגוד אליה גם מכיר בזה שהוא חלש וזקוק לכל עזרה שרק תבוא, מוכיח עד כמה היא מתנשאת; ג'ו, בנם הצעיר של הזוג, שדואג לעתידו בזמן שמרי מתעקשת להיאחז בעברו, חושף עד כמה היא הזדקנה; ורוני, קרוב משפחתם האבל של טום וג'רי, שמעמיד את מרי בסיטואציה שבה היא נדרשת להפגין סוף כל סוף איזושהי מידה של טאקט, מגלה עד כמה היא פיל בחנות חרסינה. כיוון שהמפגשים בין הגיבורים נראים כמו פיסת מציאות שנתלשה מהחיים, אפשר לחשוב לרגע כי "עוד שנה" אולתר בלי מחשבה מוקדמת, אבל לכל דמות כאן ולכל משפט שהיא אומרת יש תפקיד ומשמעות מתוכננים היטב.

      מתוך הסרט עוד שנה (יח"צ)
      עוד שנה" הוא לא סרט. "עוד שנה" הוא החיים. מתוך "עוד שנה"

      אמירה זו תקפה גם ואולי בעיקר ביחס לכל המשפטים והדימויים שחולפים כאן במהירות הקול והאור, אבל הם שמקנים לסרט את כוחו. למשל, הטי-שירט שלובש קן, הממליצה "לשתות יותר, לחשוב פחות", ובכך מסתירה מאחורי האמירה המשועשעת לכאורה את תמצית הרמת הידיים של הבריטי קשה היום; התקריב הסופי על פניה של מרי, שמבטא בשנייה בודדה את הצער שלה על מה שקרה ועל מה שיש ואת היראה שלה מפני מה שעומד לבוא; או משפט קטן שאחת הדמויות אומרת לאחרת - "החיים לא תמיד נחמדים, הא?". זה משפט קטן שנאמר כמעט באגביות, אבל הוא מכיל בתוכו את הסרט כולו.

      יש קולנוענים בריטים שאוהבים להוכיח עד כמה החיים בזבל ויש כאלה שנוהגים להראות עד כמה החיים יפים, וברור שהרבה יותר קל להיצמד לאחת משתי הנוסחאות הללו, אבל לי מסרב לעשות לעצמו או לצופים חיים קלים. גם הפעם, כמו בכל סרטיו הקודמים, הוא מציג את המציאות המורכבת בדיוק כפי שהיא – לפעמים החיים הם כך, לפעמים הם אחרת, וכפי שמוכיח הסיפור של מרי, זה עניין של גורל אבל גם של בחירה. "עוד שנה" היה יכול להסתיים בדרך דרמטית בהרבה, אבל לי בוחר לעזוב את מרי דווקא כשהיא עומדת בפני הבחירה החשובה בחייה. אנחנו לעולם לא נדע מה קרה לה, אבל אני מקווה בשבילה שהיא תגלה שהעולם גם נחמד לפעמים. אני חש אמפטיה כלפי הדמות הקולנועית הזו כאילו שהיא היתה אלינור ריגבי, כאילו שהיא היתה אדם אמיתי. "עוד שנה" הוא לא סרט. "עוד שנה" הוא החיים.