בסיסטית מסכמת: השירים הגדולים של 2010, חלק א'

ושוב הגענו לסוף השנה ולסיכומים שאיתו. אם תשאלו אותי, היתה שנה לא משהו, עם הרבה יותר מדי להקות אינדי שחושבות שזה רעיון טוב לשיר בפלסטו (זה לא). ובכל זאת, יצאו השנה לפחות 40 שירים מעולים. לכן, בלב כבד על כל השירים הטובים שפספסנו ולא זכינו להכיר, יוצא המדור למסע סיכום השנה המסורתי שלו. הנה חלק א' – מקומות 40-21 ברשימת השירים (לא האלבומים, ולא בהכרח הסינגלים, פשוט השירים) האהובים מהשנה החולפת.

"The Courage of Others", האלבום השלישי של מידלייק, מחזיר אותך לכפר האנגלי, למרות שהם בכלל מטקסס. זהו אלבום מלנכולי, קודר, מהורהר וחורפי, שכולו מחווה לפולק-רוק הבריטי וללהקות כמו Fairport Convention ו-Pentangle.

אחרי שנים בתור ה-It Girl של מועדוני האנדרגראונד, יצא השנה אלבום הבכורה של אפי - כוכבנית האלקטרו האמריקאית שפועלת בפריז. “Sex Dreams and Denim Jeans” הוא המוצר שאמור היה להוציא את אפי מהמועדונים למיינסטרים. זה לא ממש קרה, אבל זה אלבום מגניב של סינתים וביטים, שמכיל שירים ישנים יותר וגם חדשים. כמו למשל זה – הסינגל השני מתוך האלבום, בו מתארח פארל וויליאמס מהנפטונז.

נכון שהשיר מתחיל כמו קולדפליי, אבל ברגע שקול הבריטון של מאט ברנינגר נכנס, לא נשאר ספק שמדובר בלהקת האינדי האמריקאית הרצינית דה נשיונל. זה אחד השירים היפים באלבומם החמישי, "High Violet".

בשנים האחרונות חזר לבמות אליל הגראז' הפסיכדלי רוקי אריקסון, מי שהנהיג בשנות ה-60 את ה-13th Floor Elevators, אחרי שנים של חוסר תפקוד בהן סבל מסכיזופרניה והתגורר אצל אימו. השנה קרה הלא ייאמן ואריקסון בן ה-63 הוציא אלבום חדש בשם "True Love Cast Out All Evil", ביחד עם להקת Okkervil River מאוסטין.

אחד השירים היפים באלבום הוא שיר ישן של אריקסון בשם "Goodbye Sweet Dreams", שזוכה כאן לגירסה חדשה. את אותו שיר שר אריקסון למטפלת שלו במרפסת ביתו של אחיו, שלקח אותו תחת חסותו ושיקם אותו, באחת הסצינות היפות בסרט התיעודי עליו, “You're Gonna Miss Me”.

אחד מאלבומי האינדי החמודים שיצאו השנה הוא "Nothing Hurts", אלבום הבכורה של הלהקה הלונדונית Male Bonding, שחתמה בלייבל סאב-פופ מסיאטל. ו-"Weird Feelings" הוא ממש להיט אינדי כמו פעם! בניינטיז!

השנה הוציאה טרייסי ת'ורן, מחצית הצמד Everything but the Girl, את אלבום הסולו השלישי שלה, “Love and Its Opposite”. הוא נפתח בשיר היפה והעצוב הזה, שמתחיל בואלס נוגה המנוגן בפסנתר ומקבל עיבוד תזמורתי עשיר לקראת סופו. ת'ורן מתארת בו את מגפת הגירושין כמו רולטה אכזרית שעלולה ליפול על כל זוג נשוי ביום מן הימים, מה שגורם לה לבחון את חייה שלה: "אני בוחנת את לבי, לראות היכן הוא עומד. אני תוהה האם הוא עדיין נמצא בידיים בטוחות".

דה קוראל, מומחי הרטרו-סיקסטיז הבריטיים וממשיכי דרכם של ה-La’s, הוציאו השנה אלבום בשם "Butterfly House" בהפקת ג'ון לקי האגדי, שהפיק את אלבום הבכורה של הסטון רוזס. זה השיר הסוגר את האלבום ומציע שש דקות של פולק ופסיכדליה סיקסטיזית טהורה.

דה לייק הן להקה די מעצבנת של בנות-של שכבר שנים מנסות לפרוץ ולא ממש מוצאות זהות. השנה הן הוציאו את אלבומן השני, "Release Me", בהפקת מרק רונסון. כל העסק רדוד ולא אמין (במיוחד כשהן הולכות על קטע של להקת בנות מהסיקסטיז), אבל אין להכחיש שהאלבום מכיל כמה להיטים טובים. אחד מהם הוא "Fair Game", שנשמע כמו שיר ישן של קירסטי מק'קול, ובאמת שאין מחמאה גדולה מזו.

בנוסף לזרעים הרעים מחזיק ניק קייב בשנים האחרונות גם פרויקט גראז'-בלוז בשם גריינדרמן, בו במקום לנגן בפסנתר הוא מנסר על גיטרה. השנה הם הוציאו את אלבומם השני, "גריינדרמן 2", ואיתו את השיר הזה, שללא ספק מגיע לו התואר קליפ השנה.

אחרי שמונה שנים בהם לא הוציא אף אלבום, הוציא פיל קולינס השנה את "Going Back" - אסופה של קאברים לשירי מוטאון, חברת התקליטים השחורה האגדית מדטרויט. בבואו לבצע קלאסיקות סול מהסיקסטיז הקפיד קולינס לשמור על הסאונד המקורי של השירים.

אחד הלהיטים הגדולים שהוא מבצע באלבום הוא "(Love Is Like a) Heat Wave" של מרתה אנד דה וונדלס. את האהבה הגדולה של קולינס לסול של הסיקסטיז שומעים בכל צליל, ואי אפשר שלא להידבק בהנאה שלו.

באלבומם השני, “Surfing the Void”, נטשו הקלאקסונז הלונדוניים את הסטיק-לייטים, ובמקום הניו-רייב שפרסם אותם בחרו ללכת לכיוון מוזיקלי אחר – מסיבתי פחות, דרמטי ואגרסיבי יותר. זה השיר הכי יפה באלבום וכמעט אפשר לדמיין אותו במסיבת דארק-אייטיז.

Plan B הוא ראפר, סינגר-סונגרייטר ושחקן לונדוני צעיר בשם בן דרו. האלבום השני שלו, “The Defamation of Strickland Banks”, הוא אלבום קונספט עם עלילה והשפעה חזקה של מוטאון וסיקסטיז-סול. הסינגל השלישי, "Prayin'", החזיק השנה את כל מי שהתגעגע לאיימי וויינהאוס.

המג'יק נאמברז הם להקה בריטית שמושפעת מפולק-רוק סיקסטיזי וסאנשיין-פופ קליפורני. אלבומם השלישי, "The Runaway", לא היה משהו, אבל יש בו שני שירים נהדרים - "Throwing My Heart Away" ובמיוחד "?Why Did You Call" - שנשמעים כמו שילוב בין פליטווד מק לפריפאב ספראוט בתקופת "סטיב מקווין".

טיטוס אנדרוניקוס, הנקראים על שם הטרגדיה של שייקספיר, הם להקת רוק מניו ג'רזי. אלבומם השני, “The Monitor” – אלבום קונספט שמדבר על מלחמת האזרחים האמריקנית כאנלוגיה למצב הנוכחי של האומה - נפתח ב "A More Perfect Union"המעולה שמשלב פאנק-רוק עם ציטוטים של ברוס ספרינגסטין - הרוקר המוביל של ג'רזי.

ואם נשארים באותה השכונה, אז גם Gaslight Anthem הוציאו השנה אלבום חדש, “American Slang”, שמוכיח שוב את אהבתם של פאנק-רוקרים מקועקעים מניו ג'רזי לספרינגסטין ולג'ו סטראמר.

השנה היתה שנה ממש טובה לאוזי. קודם כל שמעתי שהוא מאוד נהנה בהופעה בארץ (כך סיפרה בתו קלי לצ'לסי הנדלר ב”Chelsea Lately”!), שזה טוב כי גם אני מאוד נהנתי. וחוץ מזה הוא הוציא את אלבום הסולו העשירי שלו, “Scream", שהיה לגמרי לא רע. בין התקפות מטאל בומבסטיות וגרנדיוזיות, ראויה לציון גם הבלדה המרגשת "Life Won't Wait".

האלבום הרביעי של הוט צ'יפ, "One Life Stand", הגיע בתחילת השנה, ואיתו להיט האלקטרו-פופ הרומנטי הזה שמדבר בשבח המונוגמיה. זה סינגל ענק עם הפקה מדויקת, שכל סאונד בו יותר מענג מהשני.

"(It's Not War (Just the End of Love", הסינגל הראשון מהאלבום האחרון של המאניק סטריט פריצ'רז, "Postcards From a Young Man", הוא המנון אצטדיונים גרנדיוזי ומרשים, אבל השיר שאני הכי אוהבת באלבום הוא "A Billion Balconies Facing the Sun", בו המאניקס חוזרים להשפעת הגאנס נ' רוזס מימי האלבום הראשון, “Generation Terrorists”. כולל סולו גיטרה מעולה ודאף מק'קייגן מגאנס על הבאס.

אפשר להוריד את הכובע בפני אדם גרין. מי שהתחיל בתור הילד בלהקה המעצבנת מולדי פיצ'ז – ההרכב הבולט בסצינת האנטי-פולק הניו יורקית – הפך לסינגר-סונגרייטר פורה עם דיסקוגרפיה הולכת ותופחת. השנה הוציא גרין את אלבומו השישי, "Minor Love", ממנו יצא הסינגל הקולי "באדי בראדלי", שהוא אחד השירים הכי טובים שלו.

די אנטוורד, סנסציית הראפ-רייב של קייפטאון, אחראים לאחד הלהיטים המעצבנים/נהדרים/ממכרים ביותר של השנה. קשה לעמוד בפני הקסם החולני של “Enter the Ninja”, בו אם.סי נינג'ה מדגים את נפלאות הראפ במבטא דרום אפריקאי ויו-לנדי הקטנה שובה לב כל פדופיל. מדובר בשלמות טראשית כמוה לא נשמעה מאז המצעדים של תחילת הניינטיז.