פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך או כך: נתן זך בן 80

      הנוסח השירי שהעמיד נתן זך לפני יותר מ-50 שנה שולט עד היום בשירה העברית. במלאת למשורר 80 שנה, ליהודה ויזן נמאס: הגיע הזמן לשנות אותו

      כשנה וחצי חלפה מאז פגישתנו האחרונה, פגישה בה הסביר לי נתן זך שני דברים עיקריים. האחד, כי עליי לקרוא בדחיפות את שיריו של חיים לנסקי, והשני, כי השירה העברית של ימי הביניים בספרד ובפרובאנס היא האסון הגדול ביותר שקרה לשירה העברית. מדוע? משום שזאת החדירה לשירתנו מסורות מן השירה הערבית – "תפארת הפתיחה", למשל – אשר מהן השתחררנו רק לאחר זמן רב מאוד. כה אמר זך.

      ובכן, כאיש צעיר ונוח להאמין, רצתי לקרוא את שירי לנסקי כבר למחרת. לא השתוממתי במיוחד, אך הוקסמתי במידת מה מן הגילוי ומן העברית העשירה והמוזיקלית של המשורר, ומשורות כמו: "יד צמודה לפצירה-פים; / על שרוולי שכבת נסורת. / הרבה הרבה ל?נ?סור ע?ב?ים. / רחוק, רחוק סוף האשמורת". היה כדאי.

      אף על פי כן, לדבריו של זך (שהוא כלשונו "פרופסור בשלוש אוניברסיטאות") באשר לשירה העברית בספרד ובפרובאנס לא ש?ש?תי להאמין. משהו בי סרב, פשוט סרב לוותר על שמואל הנגיד. יותר מכולם, הנגיד.

      מצד שני, אף אני, כמו זך, חניך של שירה מודרניסטית-אנגלוסכסית. על כן, יכולתי להזדהות במידה רבה עם סלידתו מן החוקיות הצורנית הנוקשה שאופיינית כל כך לשירה העברית בספרד ובפרובאנס. יכולתי גם להבין ללבו של משורר שהקדיש את עצמו לחיפוש נוסח שירי ולמרד בקודמיו, משורר שהעמיד בסופו של דבר (אם כי לא לגמרי לבדו, ותוך שהוא מלקט ומייבא שברי תיאו?ריות מן המודרניזם האנגלוסכסי, בעיקר מעזרא פאונד, ומאופנת האקזיסטנציאליזם של תקופתו) פואטיקה מסוג אחר. או, בקצרה, משורר שייסד את השיר העברי כפי שזה מוכר לנו כיום, את השיר ש"קל" לייצר ושכל אחד יכול, את שירת ה"אני" על הפסיכולוגיזם האקוטי והמשמים שלה, את החרוז החופשי והפרוזאיות הבלתי-מוזיקלית שלו ואת השפה הרזה ה"יומיומית".

      נתן זך (Creative Commons , מוטי קיקיון)
      הוא לא הבעיה, הבעיה היא ממשיכיו. זך (צילום: Creative Commons)

      במילים אחרות, כשם שמנדלי הוא "יוצר הנוסח" עבור ביאליק, כך הוא זך בעבורנו ובעבור השירה העברית שנכתבה ביובל השנים האחרון. אך מה הכוונה בנוסח? נדמה לי כי די בלקט קצר מדבריו של ביאליק על מנת לבאר:

      "ה'נוסח' – אין זה סגנון בלבד, ריתמוס בלבד, אופן הציור בלבד וכו'. ה'נוסח' הוא האב והיסוד לכולם, ואולי התולדה של כולם... יצירת נוסח – פירושו: מתן צורה קבועה למחשבותיו ולהרגשותיו של הדור ועל ידי כך הקל עליו את הפרוצס של שתיהן. יוצר הנוסח הספרותי מס?יע לדורו, לבעלי הכישרון הבינוני שבדורו, לחשוב את מחשבותיהם ולהרגיש את הרגשותיהם. דיסציפלינה הוא מכניס לתוך רוחם ומסדר עליהם את עולמם הפנימי. הוא המוציא את מעט הזהב מבדידי רוחם והוא המ?תיכו ל'מטבעות'... עם הנוסח באה רווחה גדולה בספרות. בעלי הכישרונות החדשים, הגדולים עם הקטנים, אינם צריכים לבזבז יותר מחצי האנרגיה היצירתית שלהם על 'מעשה בראשית', על יצירת הכלים... מזלו של 'נוסח': הוא נעשה מיד דבר של הפקר. הכל זוכים בו ואין אחד בעליו. הכל מסתפקים ממנו ונאותים לו – ואין מחזיק עליו טובה. יוצרו הראשון אין לו בו זכות ורשות יותר משיש בו לסתם כל אדם... וגדולה מזו: כל מה שה'נוסח' מתפשט יותר, כל מה שהוא מתקבל יותר על הבריות – יותר אין היכר לחידושו... בני אדם רואים ותוהים: "פשיטא! מאי רבותא?"

      או בלשונה המושחזת של לאה גולדברג: "אין העם יוצר צורות אלא הוא מקבלן".

      ובאמת, כשקוראים את מרבית השירה העברית הנכתבת כיום (ובשלושת העשורים האחרונים), קשה שלא להימלא געגועים לתור הזהב של יהדות ספרד. למען האמת, אף קשה שלא להתגעגע לדורו של אלתרמן, לאורי צבי גרינברג, אולי גם ליהודה לייב גורדון, ואולי אף לשירת זך עצמו. אך, יחד עם זאת, ובשעה שהתברר לי עד היסוד כי אין ביכולתי לזנוח את שמואל הנגיד, כן התברר לי כי ככל הנראה, ונכון לימינו, דווקא שירתו של נתן זך היא היא האסון הגדול ביותר שקרה לשירה העברית. כי דווקא מהנוסח שהעמיד (או יותר נכון, ממה שנשאר ממנו), אין אנו מצליחים להשתחרר, בעוד הוא עצמו – הנוסח – ממית את השירה העברית יותר ויותר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שותפיו של זך לפואטיקה של הדיכוטומיה. עמיחי ואבידן (צילומים: לשכת העיתונות הממשלתית, יח"צ)

      לא אכחיש, נתן זך כתב כמה וכמה שירים יפהפיים, חד-פעמיים (ואף חדשניים, בגבולות השירה העברית) – ועל כן הוא עצמו אינו מהווה בעיה, כי אם ההיפך הוא הנכון. מצד שני, הדרך אותה התווה זך לדורות הבאים הלכה והתגלתה כדרך המלך אלי מדבר-ציה שירי, שמשנה לשנה נעשה צחיח יותר.

      מה שהחל בהשפעה ברוכה על יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, ישראל פנקס, אהרון שבתאי, דליה הרץ ואחרים, הידרדר לכדי קופירייטינג חילוני ודקדנטי נוסח חזי לסקלי, והלאה משם מטה. תיאור ה"דברים הקטנים" וחיי היומיום ששילב זך בשיריו בהשראת וויליאם קרלוס וויליאמס הפך לתיאור פרוזאי של השגרה הבורגנית (רוני סומק, אגי משעול, כתבי העת "מעין", "מטעם" ושות'), כפי שזאת מתנהלת בין תרבות הפנאי שלה (שכוללת בתוכה גם את ה"מאבק" הפוליטי) לבין ביקוריה התכופים אצל הפסיכואנליטיקן. יתרה מזאת, הנוסח הזכי הקרין באופן כה עז על תוכן השיר והשתרש כה היטב בהוויה העברית עד שבבואם של משוררי כתבי העת "אב" ו"הו" (ובראשם דורי מנור) להציע נוסח צורני אחר (את זה האלתרמני), מצאו עצמם, בסופו של דבר, חורזים את תכני הנוסח הזכי ומבכים את עצבותו של ה"אני".

      כמו כן, ולצד כל אלו, החדיר זך (ועימו יהודה עמיחי, ולעיתים אף דוד אבידן) מאפיין נוסף אל השירה העברית, אותו כיניתי בעבר "פואטיקה של דיכוטומיה" ומתוך כך, כמובן, פואטיקה של השטחה אשר שוללת מן האובייקטים את עצמיותם.

      - "האיש המברך הוא האיש המקלל" (זך)

      - "אבל ביחד – מודלקים זה חג של אור / ביחד כבויים – לילה שחור" (עמיחי)

      - "היד שהכתה היא היד שתחמול" (אבידן)

      ועוד רבות הדוגמאות.

      מדובר בפואטיקה טריוויאלית של דבר והיפוכו, תכסיס זול שמייצר אשליה שירית, כה זול עד שהמשוררים בישראל אינם חדלים לרוכשו. וכך, מנייתו של הנוסח הזכי מוסיפה, כאמור, רק להאמיר.

      נתן אלתרמן (Creative Commons)
      הנוסח הזכי כל כך חזק, שגם מי שמבקשים לחזור לנוסח של אלתרמן פשוט חורזים את תכני שירתו של זך ומבכים את עצבותו של ה"אני". אלתרמן (צילום: Creative Commons)

      אי אפשר לכתוב יותר שירים טובים בנוסח הישן. או על דרך הגוזמה: גם אם שירי דור המדינה יועתקו מילה במילה ויפורסמו מחדש כעת, יהא זה כמו היכה בהם חיוורון. אין הדבר מבקש לסתור את ההנחה שלשירים אלו ישנן איכויות אובייקטיביות שאינן תלויות במועד פרסומן, אלא ששיפעת הנוסח בהחלט ממסכת.

      כך, למשל, יתכן מאוד שנכתבים בימים אלו ממש שירים ראויים ונאים במסגרת הנוסח השגור. הבעיה שאין בכך מאום, לא נוכל להבחין בהם עוד, אנו בנקודת אל-חזור. כי אין זך או ויזלטיר או פנקס המוקדמים, לא מדובר בירידה בכושר הריכוז של המשורר. פשוט מאוד, יש זך וויזלטר ופנקס שמפרסמים בטרם אינפלציית הנוסח ויש את אלו שמפרסמים אחר אינפלציית הנוסח. זהו מצבה של השירה העברית.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      הימים כבר אינם ימי אלתרמן. גם מצב השירה בעולם לא מניח את הדעת (או במילותיו של ויזלטיר "ה?עו?ל?ם א?ינ?נ?ו? קו?ר?א ש??יר?ים") ואפשרות הייבוא כך נדמה, אינה, כבתקופתו של זך, עומדת על הפרק (או מוסיפה להיעשות באיחור של שלושה עשורים, כפי שהספוקן וורד, תופעה מוגבלת למדי שהתרחשה לה אי-שם בשנות השמונים, הפכה באחרונה לאופנתית במחוזותינו). מה גם שאפשרות השינוי עצמו אינה יכולה לזכות שוב במעמד של מהפכה קופרניקאית, כפי שהיה במקרה של אלתרמן-זך.

      אלא שכלל אין צורך במהפכה מוחלטת שכזו, מהפכה בת מאה ושמונים מעלות. שכן, שינוי הנוסח היחידי שנדרש כעת, ושבכלל יתכן, הוא בסך הכל הסטה של כוכב הלכת ממסלולו, במעלה או שתיים. והרי, די בכך כדי לשנות את האקלים במידה ניכרת. כך או כך, אין ספק כי בימים אלו יש לתעל את כל משאבי השירה העברית לעבר שינוי הנוסח ולהיחלצות מן הנוסח הקיים, הלא הוא זה שהעמיד נתן זך.

      "התקופה היא תקופה של התנוונות. הכל נשתתק, מין ריקניות נוראה מולכת בכיפה, ואומרים, במקרה כזה: נסתלקה השכינה". אפשר שדבריו של דוד פרישמן מ"מכתבים חדשים על דבר הספרות" מתאימים בהחלט לתיאור האווירה השוררת בשירה העברית זה שלושים שנה, או למן הרגע שבו הפכה שירת ה"אני" הקיומית, הקונקרטית והחופשית לשירה שעיקרה תוכן קליני ותרפויטי, לוקאלי ויבבני. כך או כך, כדברי פרישמן "הכל נשתתק" והפואטיקה שהנהיג זך מושלת בכיפה זה למעלה מיובל, גם משנשחקה עד דק, דורדרה ומוצתה כליל. ועם זאת, יש להודות על האמת שלפי שעה טרם נמצאה לה חלופה, לא בארץ ולא בגולה.

      זו המשימה שעומדת על הפרק. מעבר לכך, אין אלא לברך את נתן זך עם הגיעו לגבורות.