מגה-טרון: לקראת עליית "טרון: המורשת"

כל מה שג'יי מיינארד רצה זו תחפושת מוצלחת עבור "פינגווי-איקון" - כנס למפתחי מערכת ההפעלה "לינוקס" שנערך ב-2004 בפעם השנייה. בהיותו מעריץ גדול של קלסיקת המדע בדיוני "טרון", הוא החליט להכין לעצמו תחפושת בהשראת הפרנצ'ייז האהוב ולא שיער שכמו במקרים אחרים של כנסי טכנולוגיה, גם לזה ישלח מגזין הרשת "סלאשדוט" כתב וצלם מטעמו.

כך קרה שבאפריל 2004, הופיעו במגזין תמונותיו של מיינארד - תוכניתן עב גוף, בן 47 ממינסוטה, בחליפת ספנדקס לבנה, קסדה ומגנים וכמובן, הדיסק המפורסם - והפכו תוך שעות ספורות ללהיט אינטרנטי גדול. מאות תגובות (בהמשך הרבה יותר) התייחסו למיינארד מעל דפי הרשת. תחילה בלעג, אבל מהר מאוד הלועגים הפכו למיעוט לא נחשב בין אלפי תגובות מפרגנות למיינארד (שקיבל מיד את התואר "The Tron Guy"), לתחפושת שהכין ובעיקר לסרט "טרון".

טרון המקורי היה סרט מד"ב לילדים, בכיכובו של ג'ף ברידג'ס כקווין פלין, מפתח משחקי מחשב מוכשר שמוצא עצמו לכוד בתוך מערכת ההפעלה של "אנקום", מקום העבודה הקודם שלו שבעצמה נשלטת על ידי תוכנת אם מרושעת שיצאה לגמרי משליטה: ה"מאסטר קונטרול פרוגרם", או בקיצור ה-MCP. פלין טוען שהוא עצמו המציא את המשחקים שהביאו ל"אנקום" את ההצלחה המסחרית שלה והמנכ"ל הנוכחי גנב אותם ממנו. איפשהוא בקרביים של רשת המחשבים ב"אנקום" נמצאים הקבצים המקוריים שיכולים להרשיע את מנכ"ל "אנקום" בגניבה ולהחזיר לפלין את הפרסטיג' ואת הכסף.

את "טרון" עלה להפיק 17 מיליון דולר, וההכנסות שלו הגיעו בקושי ל-40. הוא נחשב לכישלון מסחרי מהדהד ואת הפצעים שהותיר ליקקה תעשיית המד"ב בקולנוע עוד שנים ארוכות לאחריו. ובכל זאת, יש הרבה דברים טובים לומר עליו - היותו פורץ דרך בתחום הגרפיקה הממוחשבת והראשון להשתמש בדימויים ויזואליים שנלקחו מעולם משחקי הארקייד שבעצמו רק התחיל להשפיע על התרבות הפופולארית באותו זמן. למרות שסך כל דקות האנימציה בסרט מגיעות בקושי ל-15, הוא עדיין אחראי בלעדית לייסוד הקשר בין תעשיית האנימציה למחשבים. ג'ון לסיטר, אז אנימטור מתחיל באולפני דיסני, מספר עד היום כי הצפייה ב"טרון" שינתה עבורו לחלוטין את הדרך בה חשב והבין אנימציה. בהעדר שיתוף פעולה מצד דיסני, הוא לקח את התובנות האלה לחברת טכנולוגיה קטנה בשם "פיקסאר".

בדיעבד, "טרון" התעסק בסוגיות מוסריות ופילוסופיות שבין האדם למכונה ועשה זאת שנתיים לפני שוויליאם גיבסון פרסם את ספרו המהפכני "Neuromancer" וז'אנר הסייבר ספייס במד"ב מצא את קולו הייחודי. האסתטיקה האוונגרדית של הסרט, שהשתמשה במנורות לד פלורסנטיות לתיחום גופים פיזיים ו"אורגניים" (כל תוכנות המחשב הן למעשה בני אדם בתפקידים שונים), היתה כה ייחודית שלא בכדי היא קיבלה בהמשך אזכורים ומחוות: פרסומות (אפל, הונדה סיביק), פרומואים לרשתות טלוויזיה (AXN), משחקי מחשב (טוני הוק), קליפים (הסטרוקס), היה אפילו מופע בשם "טרון על הקרח". טרון זכה לרפרנסים של כבוד גם מצד השילוש הקדוש של תוכניות האנימציה בטלויזיה - "סאות' פארק" (בפרק על המימז ברשת ובכיכוב טרון גאי - הוא מיינארד עצמו), "איש משפחה" ו"רובוט צ'יקן". לאלה, כמובן, קדמה הופעה במשפחת סימפסונס. אבל זה לא מפתיע, כי הסימפסונס תמיד עשו את זה קודם.

במילים אחרות, בדיעבד ההשפעה של "טרון" זכתה למה שיכנו בעתיד "הזנב הארוך" - היכולת של תופעות תרבות שוליות לקבל לאורך זמן וממספר מפוזר אך גדול של משתמשים תהודה תרבותית. בבחינה עכשווית, "טרון" המקורי הוא סרט מקושקש, נטול עומק ובעל עלילה פרומה ומשחק חובבני. למעט ג'ף ברידג'ס, שהיה ונשאר כריזמטי וכובש. אלא שלנוסטלגיה, וודאי לאחת שנטועה עמוק בלבבות האנשים שהפכו את התרבות הדיגיטלית למשפיעה כל כך בשני העשורים הראשונים של האינטרנט, יש דינמיקה משלה. סרטי הקאלט של האתמול יכולים להפוך לבלוקבאסטרים של המחר, כך שבהסתכלות רחבה יותר על ההחלטה של דיסני לצאת עכשיו עם סרט ההמשך ל"טרון" יש משהו שהוא יותר ממתבקש. בינינו, מוזר שזה לא קרה קודם.

"טרון: מורשת" הוא סרט אולפנים. מההקרנה הראשונה של הטריילר לסרט בפסטיבל "קומיקון 2008" ועד ההתקפה המאסיבית של תמונות היח"צ, הקליפים והשיווק המתוקתק לפסקול המדובר של דאפט פאנק היה ברור שלדיסני יש תוכניות מאד מסוימות עבור שובר הקופות העונתי שלהם. הרי מהו חג המולד אם לא תאריך יעד אסטרטגי השווה הרבה כסף? תוכניות אלה כוללות מידה קטנה של נוסטלגיה מהולה במידה הגונה של ויז'ואלים עוצרי נשימה, שחזור סצנת האופנועים המפורסמת ואת ג'ף ברידג'ס שחוזר לתפקיד קווין פלין המקורי. יתרה מזאת, בין שני סרטי הפנטזיה הגדולים של כריסמס 2010 - הארי פוטר השביעי ונרניה השלישי - לטרון יש יתרון מגדרי ברור. הוא הקרוב מכולם לדבר אל "ארבעת השווקים" שבזכותם סרט גדול הופך לבלוקבאסטר - גברים, נשים, צעירים וזקנים.

גם הבחירה של דיסני בבמאי טירון לגמרי – ג'וזף קוסינסקי - מצביעה על החשיבות הקטנה שיש לתפקיד שלו בהפקה הנוכחית. זהו לא סרט שנשען על חזון קולנועי ואמירה כמו במקרה "האביר האפל" של כריסטופר נולן, וזו ודאי לא הרפתקה מלאת סיכונים כמו זו שלקחו האחים ואצ'ובסקי עם "מטריקס" בזמנו. כאן יש לנו עסק עם מוצר מהונדס במשקל כבד: תרכובת מדויקת של קמצוץ רגש ונוסטלגיה, מנה הגונה של אנימציה ממוחשבת, אפקטים ותלת מימד, מערך יח"צ וקידום משומן וקורטוב של איכותיות אמנותית שנשענת רובה ככולה על מי שנבחרו לספק את הפסקול לסרט - ההרכב הצרפתי דאפט פאנק.

היום אולי קשה לזכור אבל בתחילת דרכם, היו דאפט פאנק הרוח החדשה, האוורירית והמרעננת ביותר שנשבה ברווח שבין מסיבות האנדרגראוונד בפאריז למועדונים הגדולים של לונדון וניו יורק. חברי הצמד – תומס בנגלטר וגאי-מנואל דה הומם-כריסטו – תמיד היו שני פוצים יהירים שתפסו הרבה יותר מדי מעצמם, וישנם מספיק ראיונות שנערכו עמם בשנים ההם על מנת לגבות את זה, אבל גם במרחק 13 שנה, אלבום הבכורה שלהם "Homework" עדיין מהודק, מרגש ורלוונטי.

ההצלחה המסחרית הגדולה הגיעה אחריו, כשהם מתרחקים מהFאנקיות האלקטרו-דיסקואית אל סאונד סינתיסייזרים מסונתז ומחושב (מחושב מדי). אלא שמוזיקלית, לפחות לאוזניי – למעט העובדה שבנגלטר הוא האיש מאחורי Stardust וחתום על "Music Sounds Better With You" ,המנון הדיסקו האוס של קיץ 1998 – דאפט פאנק מעולם לא הצליחו לשחזר את הריגוש ואת הסקסיות שהיו שני הרכיבים העיקריים במוזיקה שלהם בתחילת הדרך.

למעשה, ההיפך הוא הנכון. כשהם נעלמים מאחורי מסיכות, ממעטים להעניק ראיונות ומתרכזים בפרויקטים שאפתניים (סרט אנימציה מגובה בפסקול עתידני), דאפט פאנק איבדו את הקשר האורגני שלהם עם קהילת הדאנס של האנדרגראוונד והפכו לחביבי המיינסטרים והבילבורד בהתאמה. נאמר זאת כך, כשקניה ווסט מסמפל אותך (בשיר "Stronger"), אתה יכול להיות רגוע שעשית את שלך.

בהופעת האורח שלהם יחד עם ווסט בטקס הגראמי של 2008 הם עלו לבמה שכמו נלקחה מהסט של "טרון" המקורי, והם בעצמם עטו תחפושות שהתכתבו עם אותה אמירה ויזואלית. שנה אחרי, כשכבר קיבלו גראמי בעצמם, דיסני אישרו את חרושת השמועות. דאפט פאנק השלימו את המסע שלהם מהאנדרגראונד האלקטרוני של שנות ה-90 אל לב הקונסנזוס האמריקאי: פרנצ'ייז עתיר תקציבים של וולט דיסני. הפסקול, אגב, בכלל לא רע. אבל חייבים להקשיב לו בקונטקסט האמיתי - כאחד מסך כל הרכיבים במוצר שצריך לעשות הרבה כסף – ולא כאלבום חדש של דאפט פאנק.

ב-16 בדצמבר, "טרון: המורשת" מגיע לבתי הקולנוע והציפייה מצד דיסני לפתיחה מרשימה היא גדולה עד גדולה מאוד. האם הסרט יוכל לעמוד בה? את זאת נדע תוך ימים ספורים. אבל די ברור כי בסיפור הרחב יותר של סרטי המד"ב הגדולים יהיה לו תפקיד שולי לגמרי. רק עוד סרט עתיר תקציבים שימלא (או שלא) את כיסיהם של בעלי המניות בדיסני. זה לא עומד לשנות את העובדה שרבבות חובבי מד"ב יגדשו בשבוע הבא את האולמות. רק אל תתפלאו לראות אחדים מהם לבושים בחליפות ספנדקס לבנות ודיסקית.